דלג על המודעה
ההורים זורעים – הילדים קוטפים הפירות

ההורים זורעים – הילדים קוטפים הפירות

בדרך לגן. ליבי מאחור באוטו. התחשק לי הבוקר להגיד לה כמה אני אוהב אותה. אני אומר לה את זה כל יום, אבל הבוקר התחשק לי להעמיס מנה גדושה. כשאני חושב על זה עכשיו, אולי זה סוג של פיצוי מקדים. כי היום באופן נדיר, אני זה שלוקח אותה לגן. עדיין אחרי שנה וחצי של גן, יש לי קושי. קושי שנובע ממקום עמוק של פרשנות פנימית שלשים אותה בגן זה לנטוש אותה. למה? אשתף בפוסט אחר. רמז, זיכרון ילדות ראשון, סביב גיל 4… הנמכתי את המוזיקה ופצחתי ב-“כפרה עליך, כל יום שעובר אני אוהב אותך יותר. אוהב כל מה שאת. אוהב את החכמה שלך, את המתיקות שלך, את הרגישות שלך, את הכעסים שלך, את העצב שלך, את השמחה שלך, את הפחד שלך, ככל שאני מכיר אותך יותר אני אוהב אותך יותר”. אחרי שתיקה של כמה שניות. “אבא, אני כבר לא מרביצה למורי”. “נכון, אתם מתקשרים ביניכם במילים, וזה מאוד נעים לי לראות את זה. למה נזכרת בזה?” “אני לומדת מנועה וגיל. (נועה אחות גדולה של גיל. השמות האמיתים שמורים במערכת) אני רואה איך נועה מרביצה לגיל, וגיל מחזיר לה. ואני יודעת שאם אני רוצה שמורי לא ירביץ לי, אז אני צריכה לא להרביץ לו. ואם אני רוצה שהוא לא יצעק עליי אני צריכה לא לצעוק עליו. כי הוא לומד ממני הכל” זה כבר כמה ימים שאני מתבונן בהם מהצד, ורואה איך התקשורת ביניהם נעשית יותר ויותר מילולית ושמחה ומשחקת ונינוחה. משהו שאני מאוד מאוד שמח ומתרגש ממנו. לפני כמה חודשים, במשך כמה שבועות, בכל פעם שליבי תרגמה את התסכול שלה ממורי לשפת גוף (כולל לשפת סימנים, כי לפעמים שפת הגוף שלה השאירה לו סימנים אדומים), הסברנו לה שהוא לומד ממנה הכל. ניסינו...
רכבת שמורידה מהפסים ומעניקה כנפיים של אהבה

רכבת שמורידה מהפסים ומעניקה כנפיים של אהבה

אוטו. ליבי ומורי מאחור. הרגע אספנו את ליבי מהגן. מורי החזיק רכבת ביד, ליבי רצתה אותה. הצעתי שתיקח משהו אחר, התעקשה על הרכבת. הצעתי שוב משהו אחר. כלום לא עזר. קלטתי שליבי עייפה, וגם מורי. קלטתי שהוויכוח ביניהם הולך להתעצם בדקות הקרובות. קלטתי שאין ממש פתרון טכני שיפתור אותו. קלטתי את כל זה ושכחתי לנשום תוך כדי קליטה. התחלתי להרגיש במפרים של כעס שמקפיצים לי את האוטו-עצמי שלי. מהבוקר אני מחכה לאותם שעתיים ביומן שמסומנים לי במרקר ורוד: “14:00-16.00, ילדים נרדמים באוטו, מהאוטו לשנ”צ במיטות, ואז…אני שייך רק לי!”. “ממי, קחי לך משהו אחר, ככל שתתעקשי יותר, הוא יתעקש יותר”. התכוונתי בתכלס שככל שהיא תתעקש יותר, הכעס שלי יתבשל יותר. אני זוכר שצריך לנשום, זוכר שצריך להתבונן ולא להתערבב עם זה רגשית. זוכר שמתחת להתנהגות הזאת יש צורך רגשי כמו עייפות כרגע. זוכר שיש אפשרות שהיה לה משהו לא נעים בגן וזאת הדרך שלה לשחרר את האנרגיה שנצברה בה. זוכר הכל בראש, אבל המסר “לנשום” לא מגיע לבטן. והבטן מצדה בתהליך מתקדם של רקיחת רעל עצבים. “ליבי קחי משהו אחר אני אמרתי”. אותו “אני אמרתי” שתמיד עולה מהספסל, כדי לנסות להציל משפט שהפסיד מראש. ה”אני אמרתי” הזה בעצם אומר את האמת והיא – אני מרגיש חלש, אין לי כח פנימי, אני מרגיש שאת לא סופרת אותי. אני דורש שתצייתי לי! וגם ה”אני אמרתי” הזה, לא הצליח לשנות את התוצאה. ליבי עדיין המשיכה להתעקש, ולדרוש את הרכבת בטון מבטון. מבוצר. אין שום משפט או הצעה שיכולה לחדור אותו. התסכול מאי ציותו של מורי לתת לה את הרכבת, הפך למתקפת ידיים וחטיפת הרכבת בכח. ואז בום! טסה, במהירות החושך, להבה מהבטן שלי דרך הפה, וחרכה באוויר כתובת אש בצורת צעקה: “ליבי!!!”...
גן הגנה

גן הגנה

לפני כמה ימים. שיחה עם חברה. דיברנו על מה קורה כשהילד רב עם ילד אחר. וזה הזכיר לה סיפור. לפני שלוש שנים היא הייתה עם הילד שלה במרחב אמהות וילדים. מעין גן-אמהות. ילד ראשון, אמא טרייה, שעדיין מודדת חליפות-אמהות בבוטיק הניסיונות של החיים. מנסה למצוא לעצמה איזה אחת שיושבת עליה פיקס. הילד שלה שיחק עם צעצוע. ילד אחר התקרב אליו וחטף לו מהיד. הילד שלה התנגד וחטף בחזרה. והילד האחר שידרג את החטיפה והוסיף לה דחיפה לוידוא התרחקות. בכי גדול התחיל. היא זוכרת את הרגע במלואו, הזכרון הקליט את המחשבות והתחושות בהילוך איטי. היא זוכרת גם פס קול לסרט הזה, פס קול שערוך משני קולות מקבילים. קול אחד, מכלוב הלביאות (קול שמבקש לגעור ולתקוף בחזרה, קול שהיא יצרה במודע, קול שהוא הבטחה שלה להיות לילד שלה האמא המגנה שלא הייתה לה) דרש ממנה מיד להגן על הבן שלה. קול שני, מכלוב המאולפים (קול שהמיתר שלו מתוח עד לינקות, קול שפוחד לא להיות שייך ורצוי) בדק מה ואיך להגיב, כי לא נעים לעשות טעות – שמא יחשבו שהיא לא מתאימה למרחב האמהות הזה. כבר בימים הראשונים שלה בגן האמהות הזה, היא קלטה בחושי ההישרדות וההתאמה שלה, שלאירועי דחיפות וחטיפות בין עוללים, אמהות מגיבות באופן מאופק. היא ניגשה אל האמא של הילד הדוחף, כדי להגיד לה שהבן שלה דחף ורצתה שהיא תתערב, ותגיד לו לא לדחוף… היא ניגשה אל האמא מהוססת, עם שני הקולות בתוכה, הקול המאולף עומד בחזית, דרכו היא שלחה את המסר. תגובתה של האמא הרימה אותה על מוקש בשדה העלבון. האמא אמרה לה שלא תעשה מזה סיפור, ושהוא צריך ללמוד להתמודד, כי החיים לא קלים וכדאי שהוא ילמד כבר מגיל צעיר להסתדר. הקול המאולף חנק את קול הלביאה. והיא הרגישה איך גוש של...
תהודת הוראה – מה ילדים אמורים ללמוד באמת?

תהודת הוראה – מה ילדים אמורים ללמוד באמת?

אם ישאלו הורים: למה אתם שולחים את הילד לבית הספר? רוב התשובות יהיו: שיוציא בגרות טובה, ואחריה יוכל ללמוד באוניברסיטה, ולרכוש מקצוע חשוב ומכניס. קצת פחות מזה יגידו: שילמד להכין את עצמו לחיים. כמעט ואף אחד לא יגיד: שילמד להיות אדם אהוב ואוהב. אנחנו ההורים – ילדי העבר שהגיעו לעתיד וגילו את האמת לגביו – שולחים את הילדים לבית הספר כדי שירכוש מקצוע מחשיב ומכניס, או כפי שאבי ורבי קרא לזה “מקסוע”. אנחנו ההורים שכבר הצליחו להפוך והיות עורך דין, רופא, מהנדס, מנהל בנק, טייס… אותם הורים שיודעים כבר להבחין בין הצלחה מקצועית לאושר. שמרגישים את צביטת האמת, שמגלה לנו שמי שמצליח בחיים, לא בהכרח מאושר. אנחנו ההורים שכבר קלטו, שהכי קשה והכי חשוב זה להצליח להיות מאושר. מאושר, בתרגום הפשטני שלי, זה להרגיש אדם אהוב ואוהב. שיש לו קשרים טובים עם הקרובים, וחי בשלום עם הרחוקים. כזה שמרגיש מיוחד, ייחודי ומשמעותי. כזה שרב פחות, ומתחבר יותר. כזה שמודע לרגשות שלו, ומתוך שכך לרגשותיו של האחר. כזה שמרגיש שהעולם סביבו, הוא מקום סבבה. כזה שלומד מכל סיטואציה, והכי לומד מהסיטואציות הקשות יותר. כזה שמטייל בעולם עם משקפי מודעות, ויש לו משקפת ושנורקל להציץ אל התת מודע. כזה שכל הזמן מרגיש שהיום טוב יותר מאתמול, והמחר מרגש אותו. כזה שמרגיש מכובד ולכן בקלות מכבד. כזה שמחייך כברירת מחדל של פוזיציית פנים. אפשר ללמוד את זה. אף הורה לא חושב בכלל לבקש שזה מה שילדו ילמד בבית הספר. אף הורה לא מבקש, כי אף הורה לא מאמין שזה אפשרי בכלל. אני מלמד כבר 14 שנים ילדים במרכזי מחוננים. פוגש אותם יום אחד בשבוע, לשעה וחצי למשך 15 מפגשים, או 30. בכל סוף קורס, הילדים (גילאי 9-16) כותבים או משתפים במילים, מה הם לקחו מהקורס. אני מעתיק לפה ארבעה פתקים, מתוך עשרות שכתבו תלמידים...
תובנות בהורות: לגדול להיות אבא

תובנות בהורות: לגדול להיות אבא

לשמחתי, משברים מתחילים אצלי כטביעה, ואיפשהו, בין האמצע לסוף, הופכים לצלילה שמאתרת פניני תודעה בקרקעית. בשנות ההורות שלי גיליתי לא מעט פנינים בתוך כל הצלילות. כבר המון זמן, אולי מאז שליבי נולדה, אני מזהה שאני מנסה להנדס את הילדה שלי לאהוב אותי. מנסה להנדס אותה להיות הילדה שתגרום לי להרגיש שעשיתי “עבודה טובה”. שתעמוד בסטנדרטים לאדם שאני עצמי מתיימר להיות. חכמה, מבריקה, נעימה, חומלת, אוהבת כל, תומכת, מפרגנת, נדיבה, עמוקה, בטוחה, אסרטיבית, וענוותית. היא הרבה מאוד מכל זה רוב הזמן, אבל העיניים שלי בוחרות לסמן בעיגול דווקא את הרגעים והחלקים שהיא לא כמו ברשימת הסופר…גירל. ביום שישי האחרון עד שני בבוקר, כל כמה שעות נדלק גפרור שהצית בי כעס עד כדי זעם כלפיה. וככל שזה קרה אצלי יותר, כך היא נתנה לי יותר גפרורים להדליק. מחוץ לתחושה המייאשת הזאת, עמדה מצלמת מודעות שצילמה וערכה בשבילי את המכנה המשותף של כל הרגעים הקשים. גם בצפייה הישירה וגם בעריכה, זיהיתי שהמכנה המשותף של כל הרגעים האלה, היה הצורך שלי שהיא תאהב אותי, וחוסר שביעות הרצון שלי מזה שהיא גורמת לי להרגיש שאני לא מצליח ב”משימת ההורות שלי”. קלטתי שאני פגוע מהילדה שלי. כמו שכילד הייתי, היה פגוע מהילדה בכיתה שלא רצתה להחזיר לי אהבה. וכמו אז גם היום, כתגובה משכתי לה בצמה. הפגיעה הזאת גרמה לי להסתכל עליה במבט שיש להורים חסרי שביעות רצון מהילד. מבט של סירופ מיאוס, מהול במים שקופים של רצון להתקרבות ופיוס. והיא ששתתה מהמבט שלי, הביטה חזרה באותו מבט. מבט מהצד כזה. מבט שמנסה לצוד את מצב הרוח הפנימי של זה שעומד ממול. למרות שהייתי מודע, לא הצלחתי לשנות את זה ליותר מכמה דקות. באותם יומיים של מעין “ברוגז” מקוטע, פחדתי. פחדתי שהיא תגדל להיות ילדה...
כאב לבנו

כאב לבנו

מיטה, עוד מעט נפרדים עד הבוקר. מורי מצד ימין, ליבי מצד שמאל. מד האנרגיה מסמן שכיבוי עפעפיים יתרחש בקרוב מאוד. קצת לפני שהחלטתי איזה סיפור לספר הערב, ליבי שאלה אותי שאלה. תוכן השאלה גרם לי להיזכר בחודשיו האחרונים של אבא שלי. תמהיל של רגש-אשם ועצב זרם לי בעורקים. “אבא נו בחרת איזה סיפור תספר לי היום?” “ממי, לא בא לי היום לספר סיפור” “אבל למה? אבא נו” לא היה לי חשק לספר סיפור. התלבטתי אם לספר לה מה אני מרגיש. ההתלבטות נבעה מהאוטומט הקדום שלי, שמיד מרגיש שצריך להראות לילד רק את החלקים הטובים והחזקים של האבא. ועצב הוא רע וחלש. אוטומט שכנראה נצרב בדי. אן, איי הרגשי שלי. לעומתו, הזדקף ההורה המודע שיודע שגם אם אשחק את החזק הכי חזק שאני יכול, היא תמיד מריחה את הרגש האמתי. אבא שלי מעולם לא שיתף במילים במה שהוא הרגיש. ידעתי בקלות לזהות. הוא לא הסתיר. אבל מעולם לא שיתף במילים. אבא שלי, כמו לא מעט אנשים שאני מכיר, האמין שלדבר על רגשות עלול להכביד על השומע. להכביד עד כדי מיטוט. בפרט כשזה הילד שלך. האמונה הזאת עברה, כדרכן של אמונות, מתחת לרדאר המודעות, וחדרה למרחב האמונות שלי. גם אני מעולם לא שיתפתי אותו במה שאני מרגיש, שמא תיפול רוחו גם. כנראה שקלטתי, כמו שכל ילד קולט, בתת מודע, שזה שהוא מפחד לשתף שמא יתמוטט השומע, זה רק בגלל שהוא כשומע עלול להתמוטט, אם ישתף אותו ילדו. דאגתו הפכה לדאגתי ופחדיו לפחדיי. “ליבי, אני לא רוצה לספר לך סיפור כי אני עצוב עכשיו, אני רוצה להיות לידך קצת בשקט”. “אבא, למה אתה עצוב?” “כי נזכרתי בסבא כהן ואני מתגעגע אליו” הזיכרון הציף יותר רגש-אשם מאשר געגוע, אבל נדמה לי שזה מוקדם לה מדי לתפוס את הדבר המורכב...
לחבק את הגבול

לחבק את הגבול

אחד האתגרים בהורות היא למצוא את נקודת ההתמזגות בין אהבה לגבולות.. חצי צעד לפני כניסה הביתה. חזרנו ממסיבת לב’ בעומר שארגנו ההורים בגן. הנעליים מלאות חול. “ליבי תורידי את הנעליים בחוץ” “אמא, תורידי לי את” “קוקי, תורידו את הנעליים בעצמך, וכנסי ישר למקלחת” “לא רוצה, תורידי לי את!” אמא, עייפה מיום ארוך, מרוקנת ממילוי רצונות של שני ילדים, על הידיים שלה, מורי, שגם אותו צריך לקלף מחול ומריח של עשן מדורה. “ממי, תורידי את הנעליים, אני מכניסה את מורי למקלחת ומחכה לך” ואז פורץ לו בכי עיסתי. בכי שהוא ערבוב של עייפות, התחלת מקח שתכליתו לכופף את ההורה עד לגובה של הסרת הנעליים, ובדיקת גבול. אמא המשיכה לעמוד לידה, מחכה לראות לאן זה הולך. וזה לא הולך, זה עומד וממשיך להשמיע קול בכי צורמני. “אני רוצה את אבא!” “ממי שלי, מה את רוצה?” “שתוריד לי אתה את הנעליים!” בדיוק בנקודה הזאת, ראיתי איך הבכי העיסתי מתפרק למרכיביו. ראיתי את העייפות. ראיתי את המקח. וקלטתי את הצורך בגבול. יכולתי להשקיע שנייה ורבע בהסרת הנעליים, ובא לציון שקט גואל. אבל, אני יותר ויותר קולט איך הצורך שלי בשקט ואו בהמנעות מרגשות אשם, גורם לי לקצר לה תהליכים, טכניים ואו רגשיים, קיצור שגוזל ממנה את היכולת והזכות לפתח שרירי נפש תומכי עמוד שדרה. אני קולט איך הצורך שלי לחסוך ממנה התמודדויות גורם לה להתרושש ממאגרי ביטחון ועוצמה משל עצמה. קלטתי איך האובר פרוטקטשן שלי מזיק כמו עברייני הפרוטקשן, אותם אלה שכביכול מציעים הגנה, אבל בפועל גוזלים את מה שאתה אמור להרוויח בזכות זיעת אפך. קלטתי שאני מאמן אותה לייחל לקיצורי דרך. שאני מאמן אותה לחכות למושיע מבחוץ. שאני מאמן אותה להתייאש מהר ולצפות שבכי קורבני יביא איזה גיבור חיצוני שיציל את המצב בשבילה. קלטתי שאני מאמן אותה להיות דומה...
טיפוס מיוחד

טיפוס מיוחד

גן משחקים, מורי משחק בחול, ליבי עומדת ליד מפלצת חבלים שמגיעה לגובה של שלושה מטרים בערך. ליבי התחילה במסע שלה מעלה. ואני מלמטה מתבונן ומפחד. פחדתי, והזכרתי לעצמי שפחד עובר בבלוט’וס. אז ניסיתי להתגבר על הפחד, על ידי חישוב מדויק איפה לעמוד כדי שאם היא תמעד, היא תיפול לי לתוך הידיים. היא הגיעה לנקודה הכי גבוהה, והחליטה לרדת מהצד השני. כל הדרך היא הרחק מעליי. רחוקה מרחק מטר מעל כפות הידיים שלי שמונפות אליה, ומלוות אותה כמו הבד הזה של מכבי האש, שמחכה למטה לאנשים שקופצים מחלונות בבניינים רבי קומות. המסלול כלל כמה פספוסי כף רגל וחצאי מעידות שאילצו אותי להיכנס לזירת האגרוף עם הפחד, לקבל ממנו בוקסים לבטן, אבל לנצח אותו בנקודות. זהו, היא צלחה את המסלול. הדם שלי חזר לנוע בקצב של מוזיקת מעליות. “ממי שלי, גיבורה. כל הכבוד! כל הכבוד שאפילו שפחדת המשכת ועלית הכי גבוה וירדת לבד”… פתאום קלטתי שאמרתי “פחדת” ובכלל לא זכרתי שהיא אמרה שהיא פחדה. הלבשתי עליה את הפחד שלי. אופס, הרגשתי שעשיתי חור קטן בגלימת גיבורת-העל שהיא לבשה. אז החלטתי לנסות ולתפור משהו שיסתיר את החור. “ממי, גיבורים גדולים מפחדים. ומה שהופך אותם לגיבורים זה שאפילו שהם מפחדים הם מנסים ומצליחים” וזהו, הרגשתי שתפרתי טלאי סביר, והמשכנו לשחק. חזרנו הביתה, ליבי ומורי על השטיח, אמא ואני מכינים ארוחת ערב. עוד רגע מגישים. “אמא, היום ליבי טיפסה על החבלים הגבוהים והגיעה ממש גבוה”. “כן, עליתי אפילו שפחדתי” לעולם לא אדע אם היא פחדה בלי קשר למה שאמרתי לה, וזה שאמרתי רק נתן לרגש הפחד מקום לבוא לידי ביטוי מילולי. או שאני “הדבקתי” לה פחד שקודם לא היה קיים אצלה בכלל. למען הסר ספק, החלטתי להעביר עוד תפר על הטלאי שתפרתי קודם. “אמא, אפילו שהיא פחדה, היא ניסתה...
האנשה במקום הענשה

האנשה במקום הענשה

כשאנחנו אומרים לקיר שהילד נתקל בו: “קיר רע! פויה קיר!”, מה אנחנו באמת מלמדים את הילד? ליבי התנדנדה במיטה מצד לצד, ובום הראש שלה נתקל בקיר. בכי. כמה שניות בתוך חיבוק. וראש חוזר לכרית. ליבי הסתכלה לתוך העיניים של הקיר החובט, ושלחה אליו מבט כועס. כשהייתי קטן זה היה מאוד מקובל על גבול ההכרחי, שבכל פעם שילד קיבל מכה מהקיר (פינת שולחן\ריצפה\דלת ארון…), הוא קיבל הצעה מהאמהות\דודות\שכנות לתת לקיר מכה בחזרה, בליווי משפטי תוכחה: “פויה קיר, קיר רע!” בשנים האחרונות קלטתי כמה הזויה המחווה הזאת. אני מאוד בעד שעושים לחפצים האנשה, הקושי שלי הוא עם ההתעסקות בהענשה. המחווה הפיזית מילולית הזאת בעצם גורמת לילד ליצור התנייה קלאסית בין כאב לחיפוש אשם. “ליבי תראי גם לקיר כואב” “לא, הוא לא” “תקשיבי,”, והתקרבנו שנינו לשמוע את הקיר מקרוב יותר, “את שומעת? הקיר בוכה גם, ומספר לאמא שלו שהוא קיבל מכה מראש של ילדה” ליבי צחקה. הצחוק גם ייבש את הדמעות. וגם, ולא פחות חשוב, לימד שכשכואב לא חייבים לחפש אשמים, אפשר לכאוב, להירגע להמשיך הלאה, ואולי בהמשך אפילו לראות שגם לשני שממול כואב. לרוב, אלו שקיבלנו מהם מכה, בכלל לא נתנו לנו מכה, זה אנחנו שלקחנו. לרוב, אלו שכן נתנו לנו מכה, הרגישו שקיבלו מכה קודם, ומבחינתם אנחנו האשמים בכאב שלהם. מי שמאניש לא...

כשאין מענה זה הכי מענה

קניון, מרחב הגי’מבורי. היום האוזן שלי סימנה במרקר עשרות משפטים זהים של הורים שונים. שאלות מכיוון ההורים אל הילדים. גיל הילדים נע בין – שנה וחצי עד ארבע בערך. “למה אתה בוכה?”. “תגיד לי מה מפריע לך?”. “אני לא מבין מה אתה רוצה?”. “תפסיק לבכות ותסביר לי”. “למה אתה מושך לי את המכנסיים?”. “למה אתה מרביץ לאחיך?”. “תגיד מה אתה רוצה כבר”. “מה, נו מה???” פתאום קלטתי את חוסר התוחלת בשאלות האלה. שאלות שמעולם, אבל מעולם, לא קיבלו מענה. שאלות שיותר משהן שאלות, הן משפטי אגזוז לשחרור קיטור! מעולם! לא עצר ילד את בכיו וענה: “אני בוכה כי אני חווה תסכול, כי אתה כל הזמן בטלפון, ולא ממש נמצא אתי” או, “אני בוכה כי אני עייף, מזל ששאלת, ככה אני יותר מודע למצבי” או, “אני מרביץ לאחי כי אני מקנא, ביחס המועדף שלכם אליו” או, “מזל שאתה שואל, בו ואשתף אותך במה שאני מרגיש” זה פתאום נראה לי כמו בזבוז מטורף של מילים, השאלות האלה. ולא רק שהן בזבוז, הן יוצרות את ההיפך ממה שהן מבקשות. הן מבקשות רגיעה, והן מייצרות תחושה עוד יותר קשה אצל הילד. תחושה שלא מבינים אותו. (לרוב, זאת הסיבה שהוא בוכה מלכתחילה). אחרי שחזרנו מהקניון. עייפים, התחלת הכנות לקראת סיום יום. מורי בסלון, התלונן בשפה של תינוק בן שנה וחודשיים, קול צורם ארוך ודורשני.  בדיעבד הוא רצה שאנפח לו בלון שהיה בתוך המגירה, ולקח זמן עד שהבנתי את זה. במשך כל הזמן הזה, הקול שלו הפך יותר חזק ויותר צורם. ליבי הייתה בחדר, ופתאום יצאה לה צעקה:”די!!!!” בפעמים הקודמות, אירוע כזה הוציא ממני תגובה בסגנון הזה: “ליבי, לא לצעוק! למה את צועקת? לא צריך לצעוק! מורי לא עושה בכוונה. הוא לא יודע להסביר את עצמו. אם את רוצה...