דלג על המודעה
אושפיזין ולא בברלין/ חמי תמיר

אושפיזין ולא בברלין/ חמי תמיר

היה לי הכל היא אומרת לי. מעמד, עבודה טובה, כסף… אבל עכשיו בגילנו, קצת קשה להתחיל מההתחלה, אבל לפחות יש לנו ביטחון – ביטחון אישי. ערב סוכות, אנחנו עורכים את השולחן לארוחת חג, שנים שאנחנו לא בונים סוכה, פשוט אין מקום בחצר, החצר מוזנחת. ככה זה כשמרבית הדירות הן בשכירות, זקני השבט הלכו לעולמם, הרוב עולים חדשים מברית המועצות וצרפת. דפיקה בדלת,  חשוך מעבר לדלת, פחד אלוהים,  לפתוח לא לפתוח?  מבהיל, מבהיל מאד. החלטתי לפתוח את הדלת,  בפתח הדלת עמד לו אדם מרשים, גבה קומה עם זקן ארוך ולבוש חרדי. “בנינו סוכה בחצר ואנחנו מזמינים אתכם להתארח בסוכה ולברך שהחיינו…”  אומר במבטא צרפתי כבד. מאד התרגשנו מהמחווה, בכל זאת, אדם מרשים מלא כריזמה ולנו, לנו כבר שנים שאין סוכה. התארגנו מהר וירדנו למטה לסוכה,  קידשנו פעם אנחנו ופעם הם. בין לבין סמול טוק,  סיפרו שעלו לארץ לפני חודש, לעיר נתניה, מהעיר ליון שבצרפת. היא היתה סטטיסטיקאית, עבדה בשירות המדינה עם משכורת טובה, מעמד ובטחון כלכלי. הוא שליח חב”ד. חלק מהילדים במשפחה המורחבת, אלו הנשואים נשארו שם בינתיים, הרווקים הצעירים יותר עלו לארץ. היא מספרת, שברגע שעלו לארץ הרגישו תחושת הקלה “לא צריך להסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שאיזה אנטישמי יפגע בך”, “פה אפשר להסתובב עם כיפה” היא אומרת, “יש פה ביטחון אישי, שם לא היה, אי אפשר היה להישאר שם, גם הבריאות כבר לא משהו”. אז נכון שקשה כאן כלכלית, נכון שבמקומות רבים בארץ גם אין ביטחון אישי, תושבי הדרום, תושבי הצפון ותושבי דרום תל אביב,  את זה הם כנראה עדיין לא יודעים. הם הגיעו לנתניה, למרות מה שכותבים על העיר הזו, למרות הסטיגמה, עדיין בעיר הזו יש ביטחון אישי. ההקדמה הזו באה על רקע מחאת ברלין שרצה לאחרונה ברשת,...
“הרי את מותרת לכל אדם”/ חמי תמיר

“הרי את מותרת לכל אדם”/ חמי תמיר

  השבוע נרצחה בירושלים אביטל  רוקח ז”ל. בעיתונים יש שם, יש תמונה. כן, עוד אישה לרשימת הנשים אשר נרצחו על-ידי בעליהן. ושוב בתוך זמן קצר נשכח את שמה, את תמונתה ונעבור לשגרה:  מלחמה, מלחמת קיום, טייקונים, חמאס, דע״אש פשוט שיגרה. מאחור נותרו שלושה יתומים מאם עם אב, שיישב מספר שנים בכלא או שיוגדר כלא אחראי למעשיו, יאושפז לזמן קצר וישוחרר לתפארת מדינת ישראל.  כל זה עד המקרה הבא, שבוודאי הכתובת תהיה כבר על הקיר ואף אחד לא ממש יתאמץ לראות אותה. מישהו זוכר את דפנה בר ציון ז”ל אשר נרצחה רק לפני פחות מחודש? הרצח  של אביטל רוקח ז״ל  ארע באותו היום בו צפיתי בסרט “גט” של רונית ושלומי אלקבץ. סרט אותנטי המציג את הרבנות באור קשה ואמיתי. הסרט מספר את סיפורה של ויויאן אמסלם, אשר במשך חמש שנים מבקשת לקבל את החופש שלה. החופש לו זכאי כל אדם נורמטיבי. ויויאן כבולה בחסות הרבנות בבית סוהר אשר ניקרא נישואין, בית סוהר אשר אין לו תאריך שחרור אלא אם כן המוות יפריד בנינו. השאלה המוות של מי? במקרה של אביטל רוקח ז״ל, מדובר על המוות שלה אשר בוצע באכזריות בחסות הממסד. ויויאן יוצאת ונכנסת בדלתות  הרבנות כאשר  בעלה, הסוהר שלה, אינו טורח להופיע בבית הדין פעם אחר פעם, ואילו ויויאן מגיעה לכל דיון, מושפלת על ידי הרבנים, ומואשמת כי היא זו שאשמה בכישלון הנישואין. אצל ויויאן האלימות היא נפשית.  אלישע לא צועק ולא מרים ידיים, אך בלחש מתעלל בויויאן. בסרט יש גם המון הומור, אך גם הומור זה שם את האישה במקום לו היא ראויה.. ״אשתי מתאימה לי? לא! אני מתאים אותה אליי״. בסופו של דבר אלישע מתרצה לתת לויויאן גט. הטקס הפגני מתחיל ואז אלישע צריך לומר את המשפט ״הרי את...
אודות חמי תמיר

אודות חמי תמיר

שמי חמי  תמיר, בת 47. חיה עם אילן לוי  ואם לארבע בנות: רעות וספיר (בנותיי האישיות שלי) ודולב ודביר (בנותיו של בן זוגי). פעילה חברתית, שבעבר הקימה ארגון של משפחות חד-הוריות, במסגרתו פעלתי למען משפחות חד-הוריות עובדות. כאופטימית ללא תקנה אני מאמינה, שבסופו של דבר, עם נחישות ובעזרת ידידים, נוכל להפוך את המקום הזה לטוב...