דלג על המודעה
עונת הרחצה (של האם הרצוצה)

עונת הרחצה (של האם הרצוצה)

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים הגאות בגופן, בנשים ג’דאיות בכושר שיא או בניקול קידמן ;-) הקיץ בשיאו ואיתו עולה כמות הביקורים בחוף הים. תמיד החשבתי את עצמי בתור ילדה של ים. אבל היום יש מספר בעיות עם ההצהרה הזאת. הבעיה הראשונה היא שלאט לאט, בלי ששמתי לב, זה כבר ממש מוזר לקרוא לעצמי ילדה. הבעיה השנייה היא שבפורמט הנוכחי שלי, הביקורים בים הופכים לפחות ופחות סתלבט על החוף כבחורה חסרת דאגות, כוסית ומגניבה ויותר ויותר לעבודות פרך כאמא חרדתית ועגלגלה. הנה הבעיות העיקריות: זהירות בגד ים! הפער בין איך שאני זוכרת את עצמי לבין איך שאני נראית בפועל, בא לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר בעת שאני מתלבשת לקראת ביקור בים. בבואי ללבוש בגד ים אני צריכה תמיכה. הרבה תמיכה. גם נפשית כמובן, אבל גם ובעיקר תמיכה פיסית באיברים אסטרטגיים כאלה ואחרים. לא אפרט כאן מטעמי צניעות, רק אציין שאחת עשרה שנות הנקה והריון רצופות השאירו את חותמן… אבל אני החלטתי לא לטמון את הראש בחול ולמצוא פתרון. לאחר מספר שנות ניסוי ותעייה, הגעתי לפורמט לבוש מחמיא ומכבד הכולל את כמות הבד המדויקת הדרושה כדי לטשטש ויש שיאמרו אף להערים על הסביבה תוך שמירה על אוורור מתאים. אומנות הנדסת בגד הים לאשה בת 41 אחרי ארבע לידות היא אומנות עדינה ומדויקת. לא אוכל לפרט כאן את כולה. אבל הנה שני טיפים חשובים: 1 – שחור מרזה. 2 – כמות הבד הראויה נגזרת ישירות מהמגזר הדתי/חברתי אליו את משתייכת. אם את פחות או יותר מהמגזר שלי, אם נכנסת עם בגדים למים הרי שהגזמת עם הכמות ;-) בעיה נוספת היא עובדת היותי בלתי שזיפה בעליל. קצת קשה להיטמע בקהל כשאת זוהרת בלבן. את הריאקציה ביני לבין השמש ניתן לנסח באמצעות הכלל: עדי+שמש=נמשים,...
אמא הורסת. אמא קורסת.

אמא הורסת. אמא קורסת.

 זהו, אני קורסת… עבודות הבית מאיימות להטביע אותי… ומה נותר לי לעשות חוץ מלהסתלבט על עצמי? עבודות הבית… מה כבר ניתן לומר עליהן שעדיין לא נאמר? אז זהו, שהרבה… ולו רק מהסיבה הפשוטה שכשאני יושבת וכותבת על עבודות הבית –  אני יושבת. וכותבת. לא מגישה, לא מפנה, לא שוטפת, לא מכבסת-תולה. השבועות האחרונים היו קשים. עבודה בלי סוף סביב הבית ברמה שאיימה על שפיותי. זה הגיע למצב בו מצאתי את  עצמי בדיאלוג הבא עם בתי בת השלוש: היא: “נכון אמא, שכשתסיימי לסדר את הבית, אז תלכי לסדר בית אחר?” אני (לא מבינה): “מה זאת אומרת?” היא: “היום את מסדרת את המטבח שלנו ומחר בבוקר את מסדרת מטבח של מישהו אחר.” אני, מבולבלת, מנסה להבין למה הכוונה, כשפתאום ההכרה נוחתת: הבת שלי חושבת שאני עובדת בתור עוזרת בית. כשאני נפרדת ממנה בבוקר, בדרך ליום גדוש ישיבות ומחשבות, היא בטוחה שאני בדרך לקרצף רצפות.  יופי. ארבע שנות לימוד בטכניון בשביל זה. נהדר. בכל אופן, כמה שבועות קשים עברו על כוחותינו. אני בטוחה שאתם מכירים את ההרגשה… לפעמים, ברגעי משבר בנושא מסוים, וזה קורה לי די הרבה, בהרבה נושאים, אני נוהגת לעשות לעצמי “טיפול פילוסופי” בנושא המדובר. אני עוצרת לרגע ולוקחת את הזמן לקרוא, לאמץ השקפות עולם חדשות , להכיר גישות פרודוקטיביות ושיטות מקוריות. מומלץ! כל זה עוזר לי לשרוד בג’ונגל שנקרא החיים שלי… הפעם הגיע תורן של עבודות הבית לעבור “טיפול פילוסופי” שכזה. הכלי המומלץ ורב העוצמה הזה הביא אותי הפעם לנסות לאמץ קונספט חדש: רוחניות בעבודות הבית. זן ואומנות אחזקת המדיח. דוגרי, הפעם זה לא ממש עבד. זה הלך בערך ככה:  פשטות מרצון לפי העיקרון הזה, אם נסתפק במועט, חיינו יהיו פשוטים וקלים יותר. פחות בלגן, פחות כביסות, יותר מרחב מחייה....

101 דרכים לשכוח למלא טופס 101

אין בכוונת פוסט זה לפגוע ברואי חשבון, מנהלי חשבונות וחשבים. יהיה נחמד אם בהזדמנות גם תסבירו לי מה לעזאזל ההבדל ביניכם. תודה ;-).  השבוע הוא שבוע חגיגי במיוחד. אמנם השבוע חל ערב פסח, אבל מהו ערב פסח לעומת ה31 במרץ, הלא הוא התאריך האחרון להגשת טופס 101. הכל התחיל לפני כמה ימים, כשפתחתי את האימייל שלי מאוחר בלילה (כבר טעות) ומצאתי את ההודעה הלאקונית הבאה:  שלום, לידיעתך, טרם מולא על ידך טופס 101 ממוחשב באתר המשכורות. לתשומת ליבך, החל מתלוש שכר אפריל 2015 יבוצע חישוב מס הכנסה מחדש לפי ניכוי מס מירבי רטרו לתחילת שנת המס 2015. בברכה, מחלקת השכר פאוזה קלה. אני בוהה במסך. מגוון האפשרויות לתגובה רחב. החל מפאניקה מוחלטת ואיבוד עשתונות ועד אדישות על גבול ההזנחה ודחיית ההתעסקות בנושא (שוב) למחר. אני בוחרת באופן לא מפתיע באפשרות השנייה. “אוקיי, לא ביג דיל” אני משקרת לעצמי בזמן שאני מסמנת את ההודעה “לטיפול”. אני לא מתכוונת להילחץ, גם ככה אין לי איך לטפל בזה עכשיו. השעה אחת עשרה בלילה וזה יחכה לבוקר… לילה טוב. כיבוי אורות. נרדמת כרגיל תוך שנייה. עד ש…  אני מתעוררת שטופת זיעה באמצע הלילה. השעה שלוש לפנות בוקר. מילים מאיימות מציפות אותי מכל עבר. 101! טרם מולא על ידך! תלוש שכר! ניכוי מס! מחלקת השכר! מס מירבי! תחילת שנת המס 2015!  אני בעיצומו של התקף חרדה. הדופק עולה. למה זה תמיד קורה רק לי? למה אני צריכה להיות האדם האחרון בישראל שממלא טופס 101? מה יהיה עכשיו? מה הנזק? האם הוא הפיך? הכל נראה דרמטי ביותר כשאני ערה לבד באמצע הלילה. מחישוב לילי זריז ובלתי מדויק אני מסיקה לחרדתי שכעבריינית וכמעלימת טופס 101 ובגלל ניכוי מס רטרואקטיבי מתחילת שנת המס, כנראה שלא אקבל משכורת...
קול צף מחפש כיוון

קול צף מחפש כיוון

השבוע החלטתי סוף-סוף למי אצביע בבחירות הקרובות. וזה לא היה טריוויאלי. לא בגלל שאיבדתי תקווה או בגלל חוסר אמונה בפוליטיקאים. אני אדם תמים ואופטימי מטבעי. אבל אני פשוט קול צף. הנה הוצאתי את זה. במשך שנים די התבאסתי מזה שאני חלק מאותה קבוצה לא סקסית בעליל של “קולות צפים”. עלים נידפים ברוח. נחום תקומים. מחליפים דעות כמו גרביים. מזגזגים. הרבה יותר מגניב להיות בעל זהות פוליטית מגובשת וברורה. תמיד רציתי להיות כזאת. אדם נחוש ונחרץ. לכל שאלה תשובה. וזה לגמרי לא משנה אם אתה מדקלם את המניפסט הקומוניסטי או שר את שתי גדות לירדן. העיקר שיש לך את הלהט הזה בעיניים והאמונה בצדקת הדרך. בטחון עצמי זה סקסי. ולי אין את הלהט הזה בנושאים פוליטיים. אני פשוט טיפוס אמהי, שמגלה אמפטיה כלפי כל גווני הקשת הפוליטית. כמעט. גבולות הגזרה שלי הם גזענות משיחית מצד אחד, והזייה אובדנית מצד שני. וכמובן שאני אלרגית למפלגות שמטפחות תחושת קורבנות וקיפוח. אבל אני באמת יכולה להזדהות בו זמנית עם מספר מפלגות שונות הסותרות זו את זו. מה זה אומר עליי? מה זה אומר עליי, שדיאלוג פוליטי פנימי שלי עם עצמי, בזמן שאני צופה בתשדירי בחירות (תחביב סוטה שלי) בנוי מהתבנית החוזרת: “פחחח… אבל בעצם… ” ואני אדגים: פחחח… בחיים אני לא אצביע לחנון הזה. הוא הכי קלישאתי שיש. אבל בעצם… אני מההייטק, אני מרגישה ממש בנח עם אנשים מהסוג שלו. פחחח… ביבי, תתחיל לספור את הימים, It’s the final countdown ,אבל בעצם… המצב מסובך, דברים שרואים משם לא רואים מכאן פחחח… אבא מסתכל עלינו מלמעלה, נו באמת, תחסכו מאיתנו את העלבון. אבל בעצם… אבל בעצם…. אבל בעצם… מצטערת, לא מצליחה, אין פה שום אבל בעצם ;-) אם בתשדיר בחירות מראים גברים עם קסדות צהובות’ באתר...
מעליבנים מקצועיים :-)

מעליבנים מקצועיים :-)

נכון, אין עבודה המביישת את בעליה, אבל יש מספר בעלי מקצוע שלאחרונה כמו שמו להם למטרה לבייש אותי. הנה כמה דוגמאות בולטות בהן לאחרונה, כולל הצעות ייעול מצידי:   דיילת יופי בסופר פארם (מטופחת עם מטפחת) ככה זה היה: היא: “רוצה לשמוע אולי על מסיכת פנים חדשה?” אני: “אוקיי” (טעות) היא: “בת כמה את? 38?” (אאוץ’, ביי ביי חלומות על זה שאני נראית גג בת 32) “יש במסיכה הזאת גם חומרים מבהירים שיעזרו לכתמים שלך…” וואלה? שלי? אני לא זוכרת שהם הטרידו אותי במיוחד. כלומר, עד לרגע זה בעצם… מנסה לצאת מזה עם קצת הומור עצמי: “אני דווקא חיה בשלום עם הכתמי פיגמנטציה” אני אומרת לה בחיוך. “הם מוסיפים לי קצת צבע לפנים.” היא מסתכלת עליי עם פוקר פייס רציני לחלוטין. יש כמה אפשרויות, הראשונה היא שאין לה יכולת לחייך עקב כמויות האיפור הבלתי מבוטלות שהניחה עם שפכטל על פניה. השנייה היא שטיפוח זה לא נושא לבדיחות מבחינתה. השלישית היא שאולי מצבי קשה משחשבתי. ארשת קלה של גועל מהול ברחמים מתפשט על פניה: “טוב, אם לך זה לא מפריע, אז בסדר…” יש מצב שמעתה והלאה זה יפריע לי… אני חושבת לעצמי… ככה היה עדיף: “בת כמה את? 32? יש במסיכה הזאת חומצה ציטרית, שמומלצת מאוד לחידוש עור הפנים” עיקרון העמימות, תמיד טוב למצבים מעין אלה. שימי לב לשפה: “מומלצת”, “חידוש”  – מילים ניטראליות שלא מצביעות על בעיה ספציפית של מישהי ספציפית. בטח לא בעיה ספציפית כמו שלי של מישהי ספציפית שהיא אני :-).   נציג שירות לקוחות (נציג שביזות לקוחות) ככה זה היה: אני: “אני רוצה להתנתק” הוא: “אז עדי, למה בעצם את רוצה להתנתק?” (למה אתה קורא לי בשם שלי? זה creepy ) אני: “קיבלתי הצעה יותר זולה”...

משבר כביסה חמור

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים שאוהבות לקפל כביסה, בנשים שקל להן לקפל כביסה או בסטודנטיות ללימודי מגדר ;-). בשבועות האחרונים ידע ביתינו הקט את משבר הכביסה החמור בתולדותיו. ותאמינו לי שאם אני, עם הסטנדרטים הנמוכים למדי שלי לסדר וניקיון, טוענת שהוא היה חמור, הוא אכן היה כזה. וזה לא שלא ידענו כבר משברי כביסה מרשימים בעבר. אפשר אולי לאמר שכל חיי בעשר שנים האחרונות הם משבר כביסה ארוך ומתמשך. אבל דבר כזה… זה עוד לא היה. כמות הילדות הבלתי מבוטלת, העובדה שהקטנטונת עברה בגן לאכול אוכל מוצק ליד השולחן, החורף שקפץ עלינו וריבע את נפח הכביסה בבת אחת, בולמוס הכתיבה שאחז בי לאחרונה ומונע ממני למלא בצייתנות את תפקידי כמנהלת משק בית מושלמת, כל אלה יחד יצרו מפלצת של כביסה לא מקופלת שמאיימת להטביע אותי. וטוב שזה קרה. כי מתוך השפל הכביסתי הזה באה לי הגאולה. לפעמים צריך לגעת בקרקעית לפני שצפים למעלה. לא מדובר בקרקעית של סל הכביסה כמובן, אני לא ממש בטוחה שהקרקעית הזו בכלל קיימת. לא ראיתי אותה שנים. לפני כמה שבועות, בתחילתו של המשבר, הפתיעו אותי אמא שלי וסבתא שלי לביקור פתע. תמיד אני שמחה לביקורי פתע, אבל אם הייתי יודעת שהסבתא היקית שלי בדרך הייתי עושה איזה טאצ’ אפ מהיר לשטחים הציבוריים. אתם יודעים, טאצ’ אפ זריז שכולל בעיקר העברה מהירה של הר הכביסה מהספה בסלון למיטה בחדר השינה. דור המייסדות נכנס אליי הביתה, כיף גדול, מגרשת את רגשות הבושה הקלים על הבית הלא ייצוגי והולכת להכין לכולן קפה. ואז סבתא שלי שואלת אם אכפת לי שהיא תקפל קצת כביסה. אני מתלבטת. מצד אחד – היא בת 93, ואיזה מין בן אדם יעביד בפרך אישה בגיל הזה? מצד שני, למדתי מאז שילדתי את...
הורים פדחנים. אוי לבושה…

הורים פדחנים. אוי לבושה…

שוב מצאתי את עצמי בשישי האחרון בבית הספר, צופה בטקס שערכה כיתתה של ביתי הבכורה. ברקע מתנגן לו קולו של אריק אינשטיין שר “אני ואתה נשנה את העולם” ואני מצטרפת, אך בהתלהבות מרוסנת. ולמה מרוסנת? אתם בוודאי שואלים. הרי זה אריק. וזה אחד השירים אם לא ה… התשובה ברורה למדי. אני שרה בשקט כדי לא לפדח את הילדה. ולמה? טראומת ילדות כמובן. הורים פדחנים. כשהייתי ילדה, בכל טקס בבית הספר, אמא שלי, שהייתה סוג של גננת ולכן גם ניחנה בקול מתאים, הקפידה לשיר תמיד פי שתיים חזק יותר ממה שהיה מתאים ודרוש באותו רגע. ביליתי את הטקסים בלחץ מכל שיר מתקרב, מתפללת שאולי את השיר הבא היא לא תכיר. אין סיכוי. אנומליה דציבלית על כל צעד ושעל. גם אבא שלי היה פדחן לא קטן בזמנו. מהסוג הגרוע ביותר. הסוג שבטוח שהוא מגניב. יום בהיר אחד הוא הודיע לי באנגלית שהוא מלווה אותי לבית הספר (תנו כבוד לתיכון “שרת” בנתניה): “I’m going to walk with you to school today” אני, בת 16, בשיא הלחץ, מנסה להתחמק תוך כדי התפתלויות ונסיונות נואשים להמנע מהשפלה פומבית, ללא הועיל. אוי לא… אנחנו יוצאים לדרך, ואפילו יד ביד!!! הוא לא מבין את הרמזים שלי ואני נעה בין הפחד להעליב אותו לאימה שנפגוש מישהו בדרך. מגיעים לשער בית הספר: I’m going into class with you today מה??? לא!!! עד כאן!!! כל התחנונים לא מועילים, אבל אני ניצלת בנס, כי השומר בשער לא מרשה לו להיכנס בלי תעודת זהות. אוי… חבל… אני אומרת לו ואבן נגולה מעל ליבי… “Maybe next time” אז כמו כולם, אני מכירה את נושא ההורים הפדחנים די מקרוב, אבל לא צפיתי כמה מהר אהפוך להורה פדחן בעצמי. זה התחיל לפני כמה חודשים. ניצנים של מבוכה...

ילדה של אבא

אתמול זה שוב קרה. נעלבתי. אתמול נעלבתי מילדה בת 3. זה קרה כשהשכבתי את הבת שלי לישון. נישקתי, שמתי דיסק ,השארתי אור קטן וחזרתי לסלון להתחיל את המשרה השלישית שלי – בתור מקפלת כביסה. לפתע צליל קטן מכיוון החדר… “איפה אבא שלי?” (אולי אם לא אענה היא תעזוב את זה) “למה אני קוראת לו והוא לא בא?” (לא עבד) “אבא בעבודה” אני אומרת לה. “הוא עוד מעט יבוא.” “אבא…” מתחיל בכי. ליבי נצבט. אבל לא מהסיבות הנכונות. לא מתוך הזדהות עם הילדונת שרוצה את אבא, אלא… מקנאה!!! למה היא לא בוכה אמא??? אני מתרעמת ביני לבין עצמי… הייתם מצפים שכאמא לארבע בנות, אמצא בתוכי את הגדולה הנפשית לפרגן לבעלי “ילדה אחת של אבא”. אז זהו שלא. כלום. לא פרגון. לא הבנה. לא השלמה. עד כאן. זה – לא מקובל. אני סחבתי, אני ילדתי, אני הנקתי ואת תקראי לי! ברור? הפעם הראשונה שבה נודע לי שהבת שלי הופכת להיות ילדה של אבא היתה ביום הורים בגן. הגעתי לדבר עם הגננת חודש אחרי שילדתי את ביתי הבאה בתור, וקיבלתי את הפידבק הבא: “הלידה שלך מאוד השפיעה על הילדה” (אוי) “כבר חודש שהיא קוראת רק לאבא בגן”  (אאוץ’) “זה כאילו המילה אמא כבר לא בלקסיקון שלה” (אאאווווץ’ץ’ץ’ץ’) “זה ברור לחלוטין שאת עסוקה מאז הלידה” (אוי לא! הלב! יש לך את זה ביותר חסר רגישות? את לא יכולה לעדן קצת את המסר, גם כך אני אכולת רגשות אשמה?) כשאני מנסה לבחון את תחושותיי אני חושבת שאני מבינה איפה נמצא שורש העניין. בי. ב”ילדה של אבא” שבתוכי. כי תראו מי שמדברת. אני הרי האמ-אמא של הילדה של אבא ;-). ספרי הפסיכולוגיה מלאים בתיאורים על ילדות כמוני. בכל ארוחת שישי תמצאו אותי יושבת עם אבא...

שינויים בהרגלי הצפייה

על היכולת ליהנות מיובל המבולבל ושאר כוכבים, אפילו אם זה דורש שינוי תודעתי קל פה ושם :-) ————- נתחיל בוידוי קטן. יש כמה תכניות טלוויזיה לילדים ונוער שאני ממש אוהבת לראות עם הילדות. כמו רובכם גם אני עברתי את כל שלבי ההתנגדות לנושא הטלוויזיה, החל מאיסור מוחלט (שהוסר בשנייה שהפכתי לאמא לשתיים) וכלה ברצון להקפיד על תכנים איכותיים במיוחד (במילים אחרות אמא מבאסת) אבל יום אחד באתי לאסוף את ביתי מהגן ומצאתי אותה רוקדת לצלילי “אני מאמין בעצמי” של יובל המבולבל (שלא ממש עמד ברף התרבותי שהצבתי דאז). ראיתי את מבט האור,השמחה וההזדהות בעיניים שלה והבנתי מייד את גודל הטעות שלי. הבנתי אז שהתפקיד שלי הוא לא להיות הצנזור הראשי לענייני איכות. התפקיד שלי הוא לנסות לראות את העולם גם דרך העיניים של הילדות שלי. והן אהבו את יובל המבולבל. פשוט כי הוא… מבולבל… ופגיע… וטוב לב… ושטותניק… וזה ממש לא חשוב להן אם הוא סיים בית ספר למשחק או אם יש לו קול רדיופוני. הלקח הזה היה משמעותי עבורי כי הוא גרם לי לזרום עם האהבות של הילדות שלי (עד שיר הפסטיגל ושאר מיני תועבה קיצוניים, גם לי יש את הגבולות שלי). ומכיוון שמכל מלמדיי השכלתי, כמה מהתכניות האלה אפילו התחבבו עליי למדי… אז הנה כמה תכניות ילדים שאנחנו אוהבים במיוחד בימים אלו: אליפים עזבו אתכם ממשחקי הכס, הסמויה או בית הקלפים. תשמעו לי: אליפים! ואת כל העונות! רק משיר הפתיחה (“ילד השדה”) אתה נזרק לניחוח של ארץ ישראל הישנה והטובה. אסוציאציות של: בן שמן –שמעון פרס, כדורי – יצחק רבין והדסים – גיא ויהל ;-). אח, החיים בפנימיה. כמה מגניב זה יכול היה להיות. אני זוכרת שבכתה ח’ הגיעו אלינו לבית הספר מדריכים מ”בית ספר לקציני ים”...
סקי, גלישה ושאריות אישה

סקי, גלישה ושאריות אישה

חוויות (משפילות) מחופשת הסקי הראשונה והאחרונה בהחלט שלי… מסתבר שסקי רלוונטי לחיי כשלג דאשתקד… לכבוד סופת החורף, ולקראת עונת הסקי המתחדשת עלינו לטובה, חשבתי לשתף אתכם, קוראיי הנאמנים, בחוויות משבוע הסקי הראשון והאחרון בהחלט בחיי אז נסענו כמה חברה לחופשת סקי. זה היה חורף קר בצרפת לפני כחמש עשרה שנה. ניסיתי להתעלות מעל לפחדים שלי, לצאת מה-comfort zone  שלי ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת. זה לא ממש הצליח. הנה פירוט נאמן למקור של מה שקרה שם מרגע שעליתי על השלג. לא נגעתי: 8:05 אני ועודד מגיעים באיחור קל לשיעור הסקי הראשון שלנו. סיבת האיחור: אנחנו לא אנשים של בוקר. מסתבר שכללי היסוד של ההתקדמות בשלג כבר הוסברו. בעוד שעודד ניחן באינטואיציה טבעית לנושא ומצליח להתקדם, אני חסרת כל חוש (ותחושה ברגליים) מוצאת את עצמי הולכת במקום כשתחת רגליי נוצרת לה אט אט שלולית. פער ניכר נוצר ביני לבין שאר הקבוצה. 8:10 מצליחה להינתק ממקומי ולצאת מהמכתש הקטן שיצרתי. מתקדמת לכיוון הכח. בשלב זה מתחילים להפריד את התלמידים לשתי קבוצות. אלה שיש להם את זה פונים שמאלה. הטעוני טיפוח פונים (בקושי) ימינה. סלקציה בשלג. כבר רע ליהודים. אני ועודד מופרדים באכזריות, הוא כאמור ספורטאי טבעי נשלח שמאלה ואני מגיעה אחרונה וסוגרת את הנבחרת הימנית בתור זנב לשועלים. המדריך של עודד – צעיר, חתיך ומגניב. המדריכה שלי – זקנה ומרירה ושונאת את כל מי שלא מדבר צרפתית. 8:15 הסבר ארוך בצרפתית מהכפילה של אווה בראון, כולל הדגמות ובדיחות. הסבר קצרצר באנגלית עם מבטא צרפתי כבד ובלי מילות קישור. 8:17 לפתע אני מתחילה לנוע באיטיות שמאלה. לא ברור מה הטריגר. כדור הארץ סובב סביב צירו באלפית המעלה, ומשלח אותי במהירות אפסית הרחק מהקבוצה שלי לכיוון קבוצת המגניבים. אוי לא, אין לי מושג איך...