דלג על המודעה

“אני ברלינאי”/ עו”ד אדיר בנימיני

הנני מתנגד לרעיון לחצוץ בית ספר ממלכתי באמצעות חומה לטובת פתיחת בית ספר ממלכתי-דתי ברמת פולג – וטוב יעשו הוגי הרעיון אם יגנזו אותו. ——– כפי שפורסם בגיליון “נתניה און ליין” מאתמול (21/01/2015) ובאתר KSN, בשכונת “רמת-פולג” מתחולל מאבק ציבורי סביב היוזמה (אותה מנסה להוביל עמיתי למקצוע, עורך-הדין ד”ר ניסן שריפי), לחצוץ לשניים את בית הספר הממלכתי ע”ש חיים חפר, לטובת הקמת בית ספר ממלכתי-דתי, תוך יצירת הפרדה הרמטית בין שני חלקי בית-הספר.  ד”ר שריפי שידוע בשפתו הקולחת ובטרמינולוגיה החדה בה הוא נוקט (יש גם מי שיכנה אותה כמעט בוטה), צוטט ב”קול-השרון” בכמה אמירות קשות כנגד חלק מהמתנגדים, תוך שהוא מטיל ספק ביהדותם ומציע להם לעבור לגור בקרב הגויים. בדבריו הדגיש במיוחד שאין כוונתו למעבר לעיר ברלין בגרמניה, אותה כינה במילת הגנאי “ממלכת המילקי”, המאיישת את “נפולת הנמושות מהארץ” – שכן שם קיים בית ספר דתי יהודי. היות ועו”ד שריפי פתח את הסוגיה, ואם כבר העלה את העיר ברלין על ראש שמחותיו, הרי שזו הזדמנות נאותה לחזור מעט אחורה בזמן, להיסטוריה המאוד קרובה, לסיפורה של “חומת ברלין”; חומה שתפקידה היה לחצוץ בין אידיאולוגיות שונות, בדיוק כמו “החומה” שמעוניינים להקים בבית הספר ע”ש חיים חפר. למעשה סיפורה של “חומת ברלין” יכולה ללמד אותנו המון על החומה המתוכננת במקומותינו; שני נשיאים אמריקניים, ג’ק קנדי ורונאלד רייגן, נשאו כל אחד בתורו נאום גדול סביב החומה המפלגת הזאת. בתודעה נחרתו היטב משפטי המחץ מאותם נאומים: “Ich bin ein Berliner” (“אני תושב ברלין” או “אני ברלינאי”); “Mr. Gorbachev – tear down this wall” (“מר ג’ורבצוב – החרב את החומה הזאת”). הנשיא קנדי ציין בהתייחס לאותה חומה שבודדה את מערב ברלין, כי “כל תושבי העולם החופשיים הם תושבים של ברלין”, ולפיכך, אף הוא כ”אדם חופשי...
האמת על “אמא יקרה”

האמת על “אמא יקרה”

האמת של אביב גפן איננה תמיד נעימה לאוזני כולם; לעתים היא אפילו מעט מרגיזה. אך יש להעריך מאוד את העובדה שבעידן בו שולט ה”פוליטיקאל קורקט”, יש עדיין כאלה שלא מהססים להביע עמדות נחרצות וברורות. הביקורת שהשמיע הזמר, אביב גפן, בתוכנית “דה-ווייס” האחרונה (01/11/14), על מילות הטקסט של שיר אותו כתב והלחין הזמר, דודו אהרן, עוררה מהומה גדולה. גפן, שכתב בעבר לא מעט טקסטים חושפניים המתייחסים למערכת היחסים המורכבת עם הוריו, לא אהב כך נראה, את האידיאליזציה, ומה שנראה כמעט כמו סגידה פטרונית, במילות השיר “אמא יקרה” של אהרן. ל”חגיגת הביקורת” על גפן הצטרף משום מה, ובאופן מפתיע למדי, מבקר המסיקה, גל אוחובסקי; האחרון, אקס שופט ב”כוכב נולד”. מפתיע מאוד לטעמי, משום שאותו אוחובסקי, כאשר ישב בעת ההיא בפאנל השופטים ב”כוכב” מילא, במובנים רבים, את המשבצת החשובה ביותר בחבר השופטים, התקן של סיימון קאוול הבריטי. “תקן” שבלעדיו מאבד כל הרכב שופטים בתוכנית מעין זו את האיזון שלו. לאורך כל העונות בהן השתתף כשופט, שמר אוחבסקי תמיד, על אמירה מאוד ייחודית ועקבית; הוא אף פעם לא נסחף בזרם, לא ניסה לייפות את המציאות ולא חשש לקטול מועמדים היכן שהיה צריך. בקיצור, נשאר נאמן לאמת הפנימית שלו. במובנים רבים, זו המשבצת עליה יושב היום המנטור אביב גפן. בלעדיו, התוכנית הייתה מאבדת את המתאבן הכי חשוב שלה, והייתי אפילו אומר שגם את כל יתר כל התבלינים. נכון, האמת של אביב גפן איננה תמיד נעימה לאוזני כולם; לעתים היא אפילו מעט מרגיזה. אך יש להעריך מאוד את העובדה שבעידן שבו שולט ה”פוליטיקאל קורקט“, ובעידן של רב תרבותיות והתייפייפות, שיש עדיין כאלה שלא מהססים להביע עמדות נחרצות וברורות, גם אם לכאורה הן עלולות להיתפס כלא פופולאריות בקרב חלקים רבים מן הציבור. שמירה על האמת הפנימית,...

על פופוליזם, דמגוגיה ומדיניות הענישה הראויה/ עו”ד אדיר בנימיני

לא אחת אנו זוכים לשמוע במהלך חיינו אמירות פופוליסטיות ממחוקקים בכל רחבי העולם, בדבר הצורך ל”הביא להחמרת הענישה” כנגד מבצעי עבירה פלילית כזאת או אחת. בדרך כלל הדבר נועד לשאת חן בעיניי ההמון, שכן מי לא בעד “להיכנס בנאשמים” ולהחמיר בעונשם. זו תמיד הייתה הגישה הרווחת והפופולארית בקרב ההמונים, כפי שנאמר יפה בהקשר זה: “אני שומע רבים צועקים, ‘הענישו את האשמים’ אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע“[1]. בכובעי כסנגור העוסק בתחום דיני התעבורה, אני וודאי רגיש עוד יותר לאמירות מסוג זה, כאשר מדובר בנאשמים בתחום התעבורה; היום לטעמי נשבר שיא חדש, בדבריו של ח”כ בועז טופורובסקי, בעמוד הפייסבוק שלו, שם הגדיל לעשות והצהיר כי “מי שפוגע בילדה, משאיר אותה פצועה קשה ובורח – צריך להכניסו לכלא לכל ימי חייו“. כלומר, במילים אחרות, אדם שמורשע בביצוע עבירה של “הפקרה אחרי פגיעה“, דינו, צריך להיות, יותר חמור מזה של רוצח שפל, שעשה את מעשהו בתכנון מוקדם ומדוקדק, מתוך כוונה פלילית להביא להמתתו של אדם אחר. מנקודת מבטי כסנגור בתחום, עבירות ההפקרה הן המקרה קלאסי בו צריך לאמץ את העיקרון: “אַל תָּדִין (תָּדוּן) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ“. מי שפוגש באותם בנהגים, שמואשמים בעבירה זו, יודע שאלה אינם אנשים רעים מטבעם, לא אנשים שהתכוונו לצאת לכביש ולפגוע באדם אחר. רובם “אנשים מן היישוב“, נורמטיביים, אשר התרשלו, פגעו עם הרכב בלי כוונת תחילה באדם אחר. בהרבה פעמים מדובר באנשים שנכנסו ללחץ היסטרי מן האירוע, ופשוט נסעו מן המקום. חלקם הגדול חוזרים למקום התאונה לאחר שהתעשתו ו/או מסגירים את עצמם למשטרה כמה שעות לאחר מכן. לא בכל המקרים מדובר באנשים שהתכוונו “לברוח” ולהתחמק מאימת הדין, אלא פשוט נכנסו להלם נקודתי, שגרם להם למעוד ולעזוב את המקום. אין ספור קולמוסים...

העדפת הטוב במירבו/ עו”ד אדיר בנימיני

תוכנית המדיניות העירונית על פי תמ”א 38, אושרה השבוע על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בנתניה. זאת לאחר שבישיבת הוועדה הקודמת בה נדון הנושא התוכנית נפלה לאחר דיון ארוך ומתיש, בו מספר חברי וועדה עסקו בלמנות את “הפגמים” שקיימים לכאורה בתוכנית, במקום להתרכז ביש ההולך ומתהווה. דבר שהביא לדחיית הדיון ועיכוב נוסף באישור התוכנית. כנראה שבכל גוף פוליטי שמכבד את עצמו, תמיד ימצאו כמה כאלה שיתרכזו תמיד בצד הנגטיבי (“Siempre negativo, nunca positive”, כמו שהמאמן לואיס ואן-חאל היה מטיח בעיתונאים בברצלונה בעת שאימן שם); אלה הם נבחרי הציבור שנאחזים בתאווה מיוחדת רק בחסר, במקום להדגיש את היש המתהווה ומתגבש. להתרכז בחצי הכוס הריקה זה בדרך כלל תמיד קל יותר; מספרים כי כאשר רצה אחד הסנטורים ברומא להגן על סקיפיו אפריקנוס, בגין החלטתו שלא להעניש את אחד הפרופקטורים הכפופים לו, וזאת בשל מעללי הביזה של אחת הערים בסיציליה, הוא אמר במהלך הדיון בסנאט כי “רבים (הם) המטיבים לדעת כיצד לא לשגות, מהיודעים לתקן את שגיאותיהם” [ניקולו מאקיאוולי הנסיך תרגום: גאיו שילוני (תל-אביב: הוצאת זמורה-ביתן) תשמ”ח-1988, עמ’ 73; פובליוס קורניליוס סקיפיו (236-183 לפנה”ס) – מצביא ומדינאי רומי; לאחר ניצחונו על חניבעל והחרבת קרתגו, זכה לתואר “אפריקנוס”]. לא אחת אני נתקל במהלך שיחות ופולמוסים שאני מנהל עם חבריי למועצת העיר, תמיד ימצאו כאלה שמעדיפים למצוא את הפגמים ואת “החורים” לשיטתם בכל תוכנית שבאה ליצור רפורמה או שינוי, וזאת מבלי להציע כל תוכנית אלטרנטיבית או חלופית למצב הקיים. אינני יודע את ההקשר המדויק בו אמר הנשיא האמריקני ה-35, ג’ון פיצג’רלד קנדי, כי הוא מגדיר את עצמו כ”אידיאליסט ללא אשליות”, אך זוהי בעיניי אחת האספקלריות דרכן יש להשקיף על כל תוכנית שבאה ליצור רפורמה. אין ספק שצריך תמיד לשאוף לשלמות, לאותה אידאה אפלטונית, אבל יחד...

על חורבות הקופסא/ עו”ד אדיר בנימיני

בשעות אלה מחריבים את היציעים של מגרש הקופסא המיתולוגי; זו למעשה הפרידה הסופית מהמגרש שראה את רגעי התהילה הגדולים ביותר בתולדות המועדות עד כה (בתקווה שישובו במהרה בימינו), ובא בהמשך לאותו משחק רשמי האחרון של מכבי נתניה, מול בני-סכנין (2:3). רבים וגדולים ממני, לרבות כאלה שזכו לשחק על המגרש המיתולוגי, הספיקו כבר, כל אחד בתורו, להעלות על הכתב את זיכרונותיהם וחוויותיהם מן המגרש. נותר לי רק להביא מעט מנקודת מבטי האישית, בעיקר כאוהד, שצפה במאות משחקים שנערכו במקום. הגעתי למקום לראשונה במחיצת אבי עוד בראשית שנות השמונים, עדיין בעידן יציעי העץ הירוקים והמתקלפים. התלבטתי על אילו חוויות לכתוב; זה מסוג המקרים שלא לחומר אני זקוק אלא לצמצום. היה שם הכול מהכול; היו המון רגעים גדולים, לא מעט רגעים משמימים וגם אכזבות מרות. הייתי שם למשל במשחק ההפסד 3:1 למכבי חיפה בשנת 1984 (דוד לביא כבש עבורנו בבעיטת עונשין), בו נדחפו ונדחסו פנימה יותר אוהדים ממה שהמגרש היה מסוגל להכיל, ונאלצנו ביציע הצפוני לעמוד כל המשחק.  שני משחקים גדולים בהם חזיתי קשורים דווקא להפסדים כואבים לבית”ר ירושלים; הראשון 4:3, בתחילת עונת האליפות הראשונה של בית”ר (1986/87). שתי הקבוצות שיחקו בצבעים לא שגרתיים: נתניה שהייתה ממוקמת ערב המשחק בתחתית הליגה, שיחקה בירוק ובית”ר בתכלת. המארחת נתנה משחק גדול ופייט מצוין לאלופה שבדרך. שלושת השערים לנתניה נכבשו על ידי יגאל מנחם. השני, בעונה לאחר מכן; נתניה (בלבן-כחול) פתחה הפעם את העונה מצוין בהדרכת המאמן זאביק זלצר, ולעומתה, בית”ר האלופה היוצאת (הפעם בצהוב-שחור המסורתי) פתחה את העונה גרוע, והייתה ממוקמת בתחתית. המשחק שהסתיים בתוצאה 3:1 לא תועד במצלמות הערוץ הראשון (“הטלוויזיה הישראלית” כשמה אז) בשל שביתה ברשות השידור. מי שהיה נוכח זכור היטב את המשחק הזה בקופסא באותו יום, בעיקר בזכות שני אירועים....

על שמות רחובות והחלפתם/ עו”ד אדיר בנימיני

בישיבות של וועדת שמות הרחובות בעיר נתניה שבראשותי, עולות לא אחת דרישות להנצחת אישים חשובים, תוך בקשה קונקרטית לרחוב מסוים, קיים, הנושא כיום שם אחר. במקרים בהם מדובר באישיות לאומית חשובה, הדבר נובע מהרצון לכבד אותה בהנצחה ברחוב מרכזי וגדול ברחבי העיר, ובמקרים בהם מדובר בדמות מקומית, אז הדרישה בדרך כלל מקורה בזיקה שבין הרחוב או האזור לבין הפעילות הציבורית של אותה אישיות. החלפת שם של רחוב אינה דבר של מה בכך, ומתלווה לו פרוצדורה מורכבת מבחינת החוק; ההליך הוא יותר פשוט כאשר אין מדובר ברחוב על שם אדם, אלא על שם חפץ דומם, בעל-חיים או צמח (כמו רחוב התרופה או רחוב הסיגלית וכו’). הקושי מתעורר כאשר מדובר בשם של אישיות היסטורית, במיוחד כאשר מדובר באדם השייך לאחד מגדולי האומה. במקרה כזה יש צורך באישור וועדה מטעם הממשלה. במקרים בהם עסקינן בחלופה הראשונה, לטעמי אין לחשוש מן השינוי, כאשר הוא נדרש, וזאת בכפוף כמובן לשמיעת עמדתם של תושבי אותו רחוב והתחשבות בה. בדיאלוג “קראטילוס” של אפלטון, מצוטטת דמותו של הרמוגנס כהאי לישנא: “כל שם אשר יתן אדם לדבר מן הדברים, זה שמו הנכון; ואם לאחר מכן יחליפנו באחר, ולא יקרא עוד לדבר בשם ההוא, הרי יהיה השם האחרון נכון לא פחות מהראשון”, ומוסיף בהמשך כי “אין דבר שיש לו שם שבא לו מטבעו, אלא על פי הנוהג והשימוש של אנשים שקראו בשם זה והשתמשו בו”  [אפלטון “קראטילוס” כתבי אפלטון כרך א’ (תרגם: יוסף ג’ ליבס), הוצאת שוקן (תשנ”ח-1997), עמ’ 512 ]. יש הרבה אמת באמירה זו; דוגמא מאוד מובהקת ניתן למצוא שמות של ערים ואפילו מדינות ששמם הוחלף, ובמהלך הזמן הושרש השימוש בשם החדש, כמו למשל העיר קונסטנטינופול, שהפכה לקושטא וכיום מכונה בשם איסטנבול, או מדינת זאיר שהפכה בשנת...

אודות עו”ד אדיר בנימיני

עו”ד אדיר בנימיני – חבר מועצת עיריית נתניה; מחזיק תיק הגנת הסביבה ויו”ר וועדת שמות רחובות ואתרים. מייסד ובעלים של משרד עורכי-הדין דוידוב-בנימיני ושות’, הממוקם במתחם הבורסה ברמת-גן. עו”ד בנימיני עוסק בתחום התעבורה והמשפט הציבורי (עתירות מנהליות, משפט מנהלי, משפט חוקתי ומשפט מוניציפאלי). בעבר חבר הועד המנהל של תזמורת נתניה-הקאמרית...
מבקר העירייה – בין הפטיש לסדן

מבקר העירייה – בין הפטיש לסדן

רפורמות רבות היקף דרושות במבנה הרשויות המקומיות בישראל, אשר בבסיסן פעולות עדיין על שרידי הפקודה הבריטית הישנה שנחקקה בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. אחת הרפורמות החשובות ביותר היא הסדרת מעמדו של מבקר הרשות המקומית. מן האירועים שנתגלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (כב’ השופטת נגה אהד) בעניינו של מבקר עיריית טבריה, בנימין אליהו, ניתן ללמוד היטב על הצורך הדחוף בבחינה מחדש של מעמדם המקצועי וסמכויותיהם של מבקרי הרשויות המקומיות. כל זאת מתוך כוונה להביא לחיזוק מעמדם וכפועל יוצא מכך גם לחדד את אי-תלותם בגורמים הפוליטיים ועובדי הרשות האחרים – נשוא דו”חות הביקורת שלהם. מעמדם של מבקרי הרשויות המקומיות מסודר כאמור באמצעות פקודת העיריות ותפקידו העיקרי הוא לחקור ולדרוש את פעולותיה של הרשות המקומית. באחריותו לוודא כי פעולות הרשות המקומית נעשו על פי החוק, בסמכות ותוך שמירה על טוהר המידות ועקרונות היעילות והחיסכון. למבקר יש סמכות לערוך ביקורת בכל תאגיד, מפעל, מוסד, קרן או גוף אשר העירייה משתתפת בתקציבם השנתי כדי יותר מעשירית לגבי אותה שנת תקציב או משתתפת במינוי הנהלתם, ואחת לשנה עליו להגיש דו”ח ביקורת אשר כולל סיכום פעולות הביקורת שערך ומן הסתם פירוט הלקויים שנמצאו והמלצות למניעת הישנותם. לאחר הדיון בדו”ח במועצת העירייה מתפרסם הדו”ח לציבור. מבקרי הרשויות המקומיות השונות נתונים תחת סוג של “דואליות נורמטיבית” (אם להשתמש במושג שאול מפיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בהקשר אחר), שכן מקצועית הם כביכול אמורים להיות בלתי תלויים (תוך שיתוף פעולה מקצועי עם האגף המיוחד לביקורת ברשויות המקומיות הפועל במשרד מבקר המדינה), אך מנהלתית הם עובדי עירייה לכל דבר. מצב בעייתי זה מחייב להגדיר מחדש את מעמדו המקצועי של מבקר הרשות, מתוך מטרה לחזק את מעמדו הבלתי תלוי במנגנון העירוני, ואולי אף להכפיף...