דלג על המודעה

ילד רחוב

עם אלפי עוקבים בפרויקט הרחובות, ליין סטנד-אפ מצליח ואין ספור הופעות מעל בימות ישראל, שנת 2014 היא בהחלט השנה של הקומיקאי עמית חשאי

ילד רחוב

עמית חשאי. צילום אלי ראול

על-פי כל התחזיות, זאת בהחלט הולכת להיות השנה של עמית חשאי – קומיקאי וסטנדאפיסט מקומי, שצמח ממש כאן – מול העיניים הבוחנות והפה הצוחק של כולנו. עם הופעות מעל במות בכל רחבי הארץ, ליין סטנדאפ מצליח, אלפי עוקבים בפרויקט הרחובות שלו בפייסבוק ועשייה שלא נגמרת, קבלו את עמית חשאי (27), כוכב עולה, נתנייתי גאה ואחד האנשים היותר מצחיקים שייצא לכם להכיר. באחריות.

את עמית פגשתי, לראשונה, לפני יותר מארבע שנים. באותה תקופה שיבצתי אמנים להופעות בפאב הלגנסקי בנתניה. הכל קרה בצהרי היום. למקום נכנס בחור צעיר, כריזמטי ומלא בביטחון עצמי שהודיע לי, באופן חגיגי, כי הוא הולך לקיים במקום ליין סטנד אפ שבועי – כזה שיעשה המון כיף לנתנייתים במגרש הביתי שלהם. הנטייה הראשונה שלי הייתה לסרב. “הלגנסקי הוא מקום של הופעות רוק חיות והקהל שלנו הוא לא ממש טיפוס של סטנד אפ”, אמרתי וניסיתי להסביר שבאזור שלנו, לפחות באותה תקופה, מופעי סטנד-אפ לא משכו יותר מדי קהל. שיחה קצרה ומצחיקה עד דמעות, גרמה לי בתוך עשר דקות לשנות גישה ולאשר ליין של סטנד-אפ. בואו נאמר, שקצת יותר מארבע שנים, והליין עדיין עובד באופן רציף והוא אחד היציבים והמצליחים – גם בהשוואה למדינת תל-אביב.

עמית חשאי. צילום אנטון טל

עמית חשאי. צילום אנטון טל

עמית שגדל והתחנך בנתניה, זוכר את עצמו כטיפוס מצחיק מגיל צעיר יחסית. “הייתי ילד שמן. טוב נו, לא כזה שמן כמו שהייתי נמוך. כשאתה נמוך, לכל קילו יש יותר השפעה. כשאתה שמן חובת ההוכחה היא עלייך. הייתי יושב עם חברים ופתאום קולט שאני מצחיק. כל משפט שני שאמרתי פלוס הבעות הפנים שלי, הצחיקו. אני חושב שזה היה חלק ממנגנון ההגנה שלי בגיל ההתבגרות. הפעם הראשונה שהבנתי שיש משהו מעבר לצחוקים, הייתה בחטיבת הביניים. כשמגיעים לחטיבה, זה מין קיבוץ גלויות גדול מכל העיר. פתאום רואים אנשים שלא הכרנו עד היו, וילדים מטבעם רעים אחד לשני. היינו יושבים כל החבר’ה ויורדים אחד על השני. כל אחד בתורו היה אומר משהו על מישהו שעבר. אני הרצתי “סרייה” (סדרה בעגה נתנייתית) מטורפת על כמה אנשים ברצף. כולם נחנקו מצחוק ומחאו כפיים. זאת, בעצם, הפעם הראשונה בה מחאו לי כפיים. אהבתי את זה”

מהו הזיכרון הקומי הראשון שלך?

“זה היה על הדובי הענק בכיכר. הייתי שם עם אחי הגדול עידו. הוא קפץ ועשה כל מיני סלטות. כמו כל אח קטן רציתי לחקות אותו ולעשות גם. שאלתי אותו איך עושים את זה, והוא אמר לי לכופף ברכיים לכיוון בית החזה. מה שקרה בסוף זה, ששברתי לעצמי את האף. אני זוכר שחלק מהאנשים שהיו שם נחרדו וחלק מהם פשוט נקרעו מצחוק. תמיד שאני נזכר בזה, אני צוחק וחושב לעצמי איזה מפגר הייתי שהקשבתי לעצה הדבילית הזאת. מאז ועד היום, בכל פעם שאני רואה את הדובי הזה, אני שומע בראש שלי צחוק של ילדים ומרגיש כאבים בפנים”.

מתי, בעצם, הבנת שאתה רוצה להיות סטנדאפיסט עם כל מה שמשתמע מהמילה?

“ברגע שראיתי בפעם הראשונה את שחר חסון. אמרתי לעצמי: ‘כזה אני רוצה להיות’. זה היה כשהייתי בן 16. אמרתי לעצמי שאנחנו חייבים אחד כזה מצחיק בחבר’ה. אז קלטתי, שאני יכול להיות ‘המצחיקן’ בחבר’ה שלי. בהתחלה שמתי לב שאני מתחיל להישמע קצת כמוהו –  מה שהפריע לי, כי מן הסתם רציתי להיות ייחודי, אבל אז הבנתי שככה זה כשמתחילים. תמיד יש את האמן ממנו אתה מושפע. גם במוזיקה זה קיים. ואולם, כשעולים על הגל, אתה מוצא את הדרך שלך ואת הקטע הייחודי רק לך. אותו אתה מביא לבמה. אחרי מספר שנים, בתקופה בה ייחצ”נתי בר בהרצלייה שהתמחה בהופעות של סטנדאפ, פגשתי את שחר חסון במציאות. אהבתי את גישתו המקצועית. איך הכל היה מתוקתק ומדויק.  אחר כך כשדיברנו ואמרתי לו שאני רוצה להיות סטנדאפיסט, הוא אמר לי שלושה דברים: קודם כל תאהב את עצמך, תאהב את הבמה ואל תפחד להיות מפגר”.

זוכר את הפעם הראשונה שלך על הבמה?

הכי קרוב למלך. עמית חשאי. צילום עצמי

הכי קרוב למלך. עמית חשאי. צילום עצמי

“בוודאי. אי-אפשר לשכוח את הפעם הראשונה… אז הבנתי, שבעצם המקצוע בחר בי ולא אני את המקצוע. זה היה באותו מקום בהרצלייה. ארגנו שם מרתון של סטנד-אפ ניסיוני. לא ידענו כמה אומנים להביא. לקראת הסוף אמרו לי לעלות לבמה. אני זוכר שכל החברים שלי היו במקום, אז הפצצתי. הרגשתי שאני הכי טוב בעולם. התחושה הייתה מדהימה, ואז בהופעה השנייה שלי בחיי, שהייתה דווקא בצוותא, התרסקתי”.

לכל אמן יש הופעות טובות יותר וטובות פחות, לא?

“ברור, אבל את התבונה הזאת מקבלים רק אחרי שאתה כבר שנים במקצוע ועם קילומטראז’ מכובד. רק אז אתה מבין, שוואלה יש פה עוד עבודה קשה. צריך להילחם, להבין את זה ולהפנים את זה שזה גם חלק מהעניין. אז, בתחילת דרכי המקצועית, לא הבנתי את זה. התייאשתי, אבל קמתי. היום אני מבין, שיש המון דברים שמשפיעים על הופעה ושצריך לקחת הכל בפרופורציה”.

כמי שעקבה אחרייך על הבמה בארבע שנים האחרונות, אפשר להגיד שעברת שינוי רציני ודי חיובי

“כן. השינוי הדרסטי שלי הגיע דווקא אחרי שיישרתי לעצמי את השיניים בגיל 26. היום אני מבין שרק כשאתה שלם עם עצמך באמת, אתה מגיע עם הביטחון הנחוץ לעבור את המכשולים. התסביכים הרי מתחילים בראש. המחשבות האלה הן האויב הכי גדול שלנו. ברגע שאתה פותר את התסביכים שלך עם עצמך, אתה יכול לעשות הכל. הביטחון תמיד היה קיים שם, פשוט בתת-מודע שלי. רק אחרי שפתרתי את התסביך שלי, הגעתי למקום שלם ונינוח עם עצמי – מה שגרם לי להביא את עצמי באמת לבמה”.

 בפרויקט הרחובות שלך, בו הצטלמת עם שלטי רחוב וצירפת הגיג, זכית להצלחה רבה ואלפי עוקבים. כיצד הגית את הרעיון?

 “יום אחד אספתי חבר מרחוב ארבע ארצות בתל אביב וצילמתי את עצמי ככה וכתבתי “הכי קרוב שלי לחו”ל, כי אין לי שקל על התחת. זה קיבל הרבה לייקים וזה גרם לי להניע את  זה קדימה. זה התחיל לצבור תאוצה. לא האמנתי שזה יזכה לכל-כך הרבה תגובות. אנשים שואלים אותי עד היום למה הפסקתי ואני עונה  שהגיע הזמן להמציא את עצמי בפרויקט הבא”

מה נותן לך כוח?

“הבמה. נטו הבמה. זה כל-כך קלישיאתי, אבל זה כל-כך נכון לגביי. הבמה מעניקה לי את  המקום לשחרר את הסטרס ולהיות טבעי. פעם מישהי שאלה אותי את מי אני מעדיף: אותה או את הבמה? אמרתי לה שאת הבמה, כי הבמה תקבל אותי תמיד. גם כשאני עייף, עצוב, פצוע, כועס. בכל מצב ותמיד בחיבוק. כמו האהבה שהיא נותנת לי, אני מחזיר לה. בכל פעם שאני יורד מהבמה, אני שולח יד ונותן לה נשיקה. אני מודה על המקום שאני נמצא בו היום, כי עם החבר’ה והסביבה שהייתה סביבי כשגדלתי, יכולתי להגיע למקומות אחרים לגמרי. אני שמח על המקום שזכיתי להיות בו”.

מה הכי מצחיק אותך בעולם?

“הכי הכי צחוק של ילדים, אבל באופן כללי כמעט הכל מצחיק אותי. יש לי דרך משלי להסתכל על העולם וזו דרך מצחיקה”.

 מה עושה אותך עצוב?

“אני מאוד רגיש. עצוב לי לראות אנשים אשר מוותרים לעצמם. אני מבין, שבסופו של דבר הכל בראש. אם בנאדם יחליט שהוא קם ועושה מעשה, הוא יכול לעשות הכל. ויתור עצמי זה משהו שאני לא מקבל”.

 מה אתה מאחל לעצמך?

“שאני אמשיך להתעסק באהבה הכי גדולה שלי: הבמה ושאני אמשיך להצחיק אנשים”.

כתבות אחרונות של אפרת בבא (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

מאמרים נוספים