זהו יום הבוחרת

13
21
שרון כהן

לפעמים בשם “חשיבות הגבולות והסמכות ההורית”, אנחנו כופים על הילדים בחירות לא להם, באופן שגורם להם להרגיש סוג של השפלה קטנה.

 

ליבי על השטיח, אני על הספה.

שבת נכנסה לפני כמה דקות.

ליבי מחזיקה את האייפון, ומתחילה לגלוש לכיוון היוטיוב.

 

“ליבי, תביאי לי בבקשה את הטלפון”.

מקווה שזה יעבור חלק, אבל מתכונן בתוכי לאפשרות המחוספסת.

 אין תגובה.

 “ממי, תביאי לי את הטלפון בבקשה”.

הקול הפך פחות מעוגל. וקצת יותר שפיצי.

ליבי הסיטה מבט ממני, לכיוון כזה שבו אני נעלם לה מזווית העין, ויחד אתי נעלם גם הצורך להתמודד עם הבקשה שלי.

“ממי, תביאי לי את הטלפון. אני לא רוצה לקחת לך בכח. אני רוצה שאת תתני לי בעצמך. תבחרי לתת לי.”

ה”תבחרי לתת לי”, יצא לי חארטה, עליה אני צפוי לשלם בחרטה. חרטה, כי איך גורמים לילדה בת שלוש וחצי לבחור במשהו שהיא הצהירה שלא רוצה.

פתאום קלטתי שטיפסתי על עץ.

עץ שהשורש שלו זה האגו, ענפיו הם השליטה, והפירות של העץ הם אילוץ וכפייה.

איך יורדים מהעץ בלי לקפוץ אל קוצי התסכול והבכי שלה.

ראיתי שלנחישות שלה יש שתי פנים. מצד אחד היא כבר יודעת שלא משחקים בטלפון בשבת, ומצד שני היא לא אוהבת ששוברים לה את המילה.

קלטתי שבכדי לרדת מהעץ, אני חייב סולם יצירתי. משהו שלא משאיר אותה עם מילה שבורה, ואותי משאיר עם הטלפון ביד.

 

 ניסיתי לחשוב מה אשתי הייתה עושה כעת.

אשתי כמעט אף פעם לא מטפסת על העץ הזה, היא תמיד בגובה שיח. בגובה של דו-שיח. שיח שיש בו פירות מתוקים של הסכמה.

 הבנתי שאם טיפסתי לעץ עם המשפט: “תבחרי לתת לי את הטלפון”. הוא חייב להיות גם הסולם שאני יורד איתו.

הושטתי לה יד, לא כף יד שלוקחת, אלא, כף יד שמחכה לקבל.

היא הסתכלה עליה, קלטה שיש פה סולם, אבל עדיין לא ראתה את השלב שיאפשר לה לרדת איתו.

הושטתי את היד השנייה, ושאלתי אותה: “באיזו יד את בוחרת לשים את הטלפון?”

 היא הסתכלה על הידיים, והנה התחיל מצחק:  הגשתי את יד ימין, ואחרי זה את שמאל גבוהה יותר, ואז הגבהתי את ימין, ושוב את שמאל… עד שהיא ממש נאבקה כדי לתפוס את יד ימין, ולשים בה את הטלפון.

“ממי, את רואה? רצית לשחק עם הטלפון. הנה, אנחנו משחקים עם הטלפון”. הצחוק שלה התגלגל, ואני יחד אתו מטה מהעץ.

הרגשתי איך גם לה הוקל, שלא נאלצה לעבור את ההשפלה הקטנה, שיש בתחושה כשלוקחים לך משהו בניגוד לרצונך המוצהר.

 

 לפעמים בשם “חשיבות הגבולות והסמכות ההורית”, אנחנו כופים על הילדים בחירות לא להם, באופן שגורם להם להרגיש סוג של השפלה קטנה.

השפלות קטנות, עם הזמן הופכות לתחושה עמוקה שהרצון שלי לא ראוי לכבוד. ואדם עם רצון חסר כבוד, מחפה על זה בדווקאיות שלילית או בריצוי.

ככל שליבי תרגיש שמכבדים את רצונה, היא תלמד לכבד רצונם של אחרים.

אני מתעקש להאמין שגבולות נכונים יותר כאשר ההורה מסמן את תוואי הגבול, סימון על ידי קו מקווקו,

והילד עובר על הקו המקווקו עם הטוש שלו. שירגיש שגם הוא צייר את הגבול.

גבול שהילד הרגיש שהיה שותף לסימונו, הוא גבול של שלום, גבול כזה שלא צריך להציב בו חיילים של משמר הגבול.

13 תגובות

  1. ראשית תודה לכם שהתחשבתם באנשים שלא רואים בעין זו או בעין זו ושיניתם את הכתב . כך שאני יכולה בגודל האיתיות לקרוא ולהינות מהכתבות המעניינות שלכם. . לגבי כתבה זו יופי של רעיון זה במקרה שיש כאן בני זוג שהם ביחד ולא בניפרד. לא רק לגבי הטלפון כשהאימא או סבא או סבתא אומרים בבקשה תרימי את הילקוט או כל דבר אחר כמו נעלים בכיניסה של הבית לחדר. אבא שבעצם לוא נימצא בבית כי ההורים פרודים התשובה היא אבא אמר שאני לא צריכה לעשות שום דבר בבית רק להכין שיעורים ולהינות. וזה כולל כל דבר שנתבקש מ- ילדה בת 14 ילדה בת 11 . למשל להכין שיעורים לא רוצה? !!!!!!!!!!!!!!!! מגיע האבא המכוד לביקור וצועק על האימא ליד הילדה כמובן למה היא לא הכינה את השיעורים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן