The Golden Boy

2
33
נדב גדג'. צילום רון אקרמן

נדב גדג’ נציגה של ישראל באירוויזיון 2015, מודה שהוא מתרגש. בכל זאת, לא בכל יום הלהיט הכי חם בסצנת המוזיקה הוא נער בן 16, שמלהטט בין חזרות מפרכות ללימודים בתיכון בנתניה.

גדג’ אמנם רק בן 16, אבל משתנה הגיל לא מנע ממנו לזכות בעונה השנייה של תכנית הריאליטי “הכוכב הבא” ולהיות מי שייצג את ישראל באירוויזיון 2015 בווינה. נתניה און ליין – ksn בראיון מיוחד עם בחור מוכשר וכריזמטי. ולא, הוא לא ממהר לשום-מקום.

את נדב פגשתי בתום יום הלימודים שלו בבית הספר אורט יד-ליבוביץ’ בנתניה. “פעמיים שוקו קר עם קוביות קרח”, ביקשתי מהמלצרית בקפה לנדוור בשכונת קריית-השרון. היה ברור לי, שהחיוך הכובש שלו ימיס גם אותן תוך שניות. הוא הוריד אוזניה אחת (בעוד שהשנייה המשיכה לנגן באוזנו בפול ווליום, כוחה של יכולת ריכוז פנומנלית…) והחל לספר: “נולדתי בצרפת ועליתי לארץ בגיל שלוש. גרנו במושב נווה ימין, ליד כפ”ס ומשם עברנו לנתניה. מאז אנחנו פה… כבר חמש שנים. אנחנו חמישה אחים: אלדד (19) חייל במשמר הגבול, אני, יותם (13), שקד (9) ונועם (7) שלומדים ביסודי”, כך פתח גדג’ את הריאיון.

האם ניתן להגדיר את סדר היום שלך כסדר יום עמוס?

“קצת, אבל סבבה. אני ממש נהנה מהדרך”

מתי החל הרומן שלך עם המוזיקה?

“כבר מגיל קטן. תמיד אהבתי לשיר. עד לא מזמן הייתי בלהקה הייצוגית של נתניה, “צעירי השרון” בהנהלתה של גלית דהאן, שהיא להקה הפועלת מטעם העמותה לחינוך בלתי-פורמאלי. העלינו את המחזמר “מרי-לו” וזו הייתה הפעם הראשונה ששילבתי משחק, שהיה חדש לי, עם שירה וריקוד שהן האהבות הגדולות שלי. היה ממש כיף ונהניתי בטירוף, הופענו גם בהונגריה. בגיל צעיר יותר הייתי גם בלהקת “סברס”, להקת ילדים ארצית של תיפוף גוף. היה מגניב, אבל זה לא הלך. שם, לדוגמא, הבנתי שאני אוהב קצב ומאז התחלתי לתופף על תופים”, סיפר נדב והדגים באמצעות תיפוף קל בידיו את כוונתו.

שמתי לב שאתה מתחבר יותר לשירים בשפה האנגלית, האמנם?

“כן, כי בחו”ל מביאים משהו מסוים שאין כאן לאנשים בארץ. אני אוהב את זה. אני שומע את אשר, ג’סטין טימברלייק, אדם לוין, ברונו מארס, כריס בראון, סטיבי וונדר וביונסה. מהישראלים אני מאד מתחבר לדודו טסה, עוזי חיטמן, מתי כספי, הדג נחש, עידן רייכל ואייל גולן”.

האם למדת עברית בארץ?

“ברור. למדתי די מהר ואפילו בלי אולפן. זו לא שפה כזו קשה. בנוסף, חייב לומר שאני דובר צרפתית שוטפת, אבל אם תשימי אותי ליד מישהו במעמד חשוב לא בטוח שאצליח לדבר אתו בשפה רהוטה בשל ההתרגשות. עלינו לארץ, כי אנחנו יהודים. רצינו להיות כאן, בישראל. אנטישמיות תמיד הייתה, אנשים כאן מסתכלים על הבלגן שקורה בצרפת ולא מבינים שהם אולי שומעים על זה רק עכשיו, אבל אנטישמיות נמצאת תמיד ובכל מקום. דודים שלי מספרים לי ואני שומע על זה המון. אגב, עדיין לא ביקרתי בצרפת מאז שעליתי לארץ”.

מתגעגע?

“לא יודע, לא זוכר”.

איך בעצם הגעת לתכנית “הכוכב הבא”?

“ניגשתי להיבחן כמו כולם. המנהלת של “צעירי השרון”, גלית, אמרה לי: ‘נדב, אתה חייב ללכת לאודישן’ ומשם פשוט התגלגלתי. היה ממש כיף בתכנית. אני חושב שמעולם לא נהניתי ככה. החזרות היו אינטנסיביות וברור שהיה לחוץ, אבל וואו, איזו אווירה. אני אפילו לא יכול לתאר במילים”.

מוטו כמשפט מוכן אין לי, אבל בהחלט יש לי דרך מסוימת. תמיד כשאני מגיע למקום מסוים או למשהו חדש, אני אוהב להיות בשקט. לקחת צעד אחורה, להסתכל על התמונה הכללית, לבחון את הנפשות הפועלות ואז להתחיל לשחק. אני אוהב לשבור דיסטאנס ובאמת בתמימות

האמנת שתגיע לגמר ויתרה מכך, שתזכה בו?

“זה הזוי, אבל לא הייתי חשבתי על זה בכלל! לכל צילומי פרק הגעתי בגישה של ‘אני עולה לבמה, עושה את זה, נותן את ה-100% וזהו’. לקראת הפרקים האחרונים כבר הרשיתי לעצמי לחשוב ולומר רק לי שאני חייב להיות בגמר”.

האם זה מסתדר לך עם הלימודים בתיכון?

“אני לומד בכיתת “אתגר”, במגמת משאבי אנוש, זה מתנגש לפעמים עם החזרות, אבל אני מקבל לו”ז שבועי ולומד עם המתרגלות בנפרד מהכיתה. אני, אמנם, לא תלמיד כל-כך טוב – אבל אני ממש אוהב את בית הספר. אין סיכוי שהייתי מוותר על הלימודים. המחנך שלי, איציק, הוא הכי גבר שיש”.

האם אתה חושב להתעסק בצורה מקצועית בתחום השירה?

“כן”, הוא עונה בהחלטיות. ‘אין לי מה לעשות חוץ מזה. אני אוהב להופיע, לשיר, לשחק. אני חי את כל מה שקשור לעשייה ולתרבות”.

איך אתה מתמודד עם ההצלחה המסחררת – דווקא בתור נער?

“כולם אחל’ה. החברים מפרגנים ואני לוקח הכול בפרופורציות: מבסוט, אבל לא יותר מזה. עוצרים אותי ברחוב מלא. אני עם רגליים על הקרקע”.

אתה חייב לגלות לנו. מה עם חברה?

“חייב לא לענות”, הוא צוחק ומסמיק.

באירוויזיון תבצע את שירו של דורון מדלי: “Golden Boy“. עד כמה התחברת אליו?

“המון. זה שיר קליט ומגניב בטירוף. אני מאוד מרוצה. הדור שלי פחות מתעניין בתחרות הזו. אי-אפשר לחרטט פה, אבל אני מבין את גודל האחריות ויודע שזה ענק, כי אני זוכר שכשהייתי קטן האירוויזיון היה ‘וואו’. אני מייצג כאן מדינה שלמה ויש לי בדיוק שלוש דקות של זמן מסך. זה חלק מהחוקים ואני הולך לתת את כל כולי. מה שיהיה, יהיה”.

אתה חושש מהציפיות?

“ממש לא. תראי, אני מאד מודע לגודל המעמד, אבל זה לא יושב לי. כרגע זה לא מלחיץ אותי. אני עובד עם מה שעשינו ונותן את מה שאני יכול. אני אף-פעם לא מתרגש בקטע של פחד ולחץ, אלא ממקום של שמחה, כי אני נהנה. אני סתם שמח, אני מרגיש שקרה לי משהו טוב ואני זורם”

ההורים לא אמרו לך ‘שמע, אתה רק בן 16, אולי נחכה קצת לזמן המתאים’?

“ה-16 הזה לא עובד. זה שטויות. אני חושב שאני די בוגר לגילי. אמא שלי ואני עושים שיחות נפש ודווקא יוצא לנו לדבר על זה המון, אנחנו בקשר מאד טוב. ההורים פרגנו, הם הגיעו לכל התכניות, ישבו לעודד בקהל ותמכו לאורך כל הדרך”

מה עם אלבום משלך?

“יש לי משהו שמתנגן בראש, כמה התחלות של כלום שכתבתי בפלאפון, אבל לאט-לאט. כרגע הכל באוויר, כי הפרויקט המרכזי זה האירוויזיון וצריך להשקיע בו במאה אחוז. אחר-כך, כשיהיה לי זמן לעצמי, כביכול, אתחיל לשבת על החומרים”.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

“התכוונת לשאול, איפה אני מת להיות בעוד עשור!?! ובכן, אחרי כמה אלבומים בלחץ של חזרות, עבודה ועשייה. אני מת על זה. בלי שום קשר, אני גם רוצה לנסות את התיאטרון, אבל מוזיקה זה המרכז. רוצה ליצור, להתנסות..”

בוא נבהיר אחת ולתמיד את סוגיית ‘מאמון ופאפון’. מאיפה הכינויים הללו?

“אחי הגדול ואני קוראים לאמא ‘מאמון’, אסי עזר עף על זה בתכנית. זה נתפס גם אצל השופטים”.

יצא לכם להיפגש גם לאחר התכנית?

“לא בתדירות גבוהה,אבל אנחנו מתראים מידי פעם. את אסף אטדגי, למשל, יצא לי לראות כי הופעתי עם עומר אדם באודיטוריום בחיפה. איזה כיף היה, אנרגיות בשמיים!”

במה אתה מאמין? משהו שהולך איתך?

“מוטו כמשפט מוכן אין לי, אבל בהחלט יש לי דרך מסוימת. תמיד כשאני מגיע למקום מסוים או למשהו חדש, אני אוהב להיות בשקט. לקחת צעד אחורה, להסתכל על התמונה הכללית, לבחון את הנפשות הפועלות ואז להתחיל לשחק. אני אוהב לשבור דיסטנס ובאמת בתמימות. נגיד, אני מעדיף  לא לדבר עם המנהל של בית הספר, אלא עם הבן אדם עצמו שגם לו יש ילדים או בעיות בבית. זה אנושי, זה עובד לי עם כולם וזה נחמד, כי כולם נהנים מזה. אני לא עושה את זה בכוונה, יוצא לי אוטומטית, כי אני בן-אדם שאוהב לדבר בגובה העיניים, מכור לחום ולאהבה בסיסית בין אנשים”.

לא יכולתי שלא להבחין בשלושת הקעקועים שעל זרוע ימין שלך: כנף של נשר, קופסת מתנה והמילה ‘מאמון’ (אמא בצרפתית). אפשר פירוש?

“הכנף”, הוא מצביע על היד, “אמנם 16 שנה זה קצת, אבל עברתי כמה דברים בחיי ומכל דבר אתה לומד. אחרי תקופה, למדתי משהו מסוים והכנף אומרת: תמיד תפעל בדרך שאתה מאמין בה, תמשיך בהשקפת העולם שלך ותגיע לטופ. אני אדם די חיובי, אז אני אומר- עוף על מסלול החיים שלך ויהיה נחמד. המתנה זה כי אחרי שיחות נפש עם אמא שלי קלטתי שהחיים עוברים מהר רצח.  לפני רגע הייתי בגן ועשינו קידוש אצל סבתא והנה אני על הבמה עם קונפטי וזיקוקים. החיים הם מתנה- תתרכז בהווה שלך, העבר יהיה היסטוריה והעתיד יהיה מתנה, פרסנט, חיים. ומאמון זה מאמון. אמא.. אין כמו אמא”.

נראה לך גדול מידי לזכות באירוויזיון?

“האמת שכן, אבל אני עולה על הבמה כדי לפרק אותה. לא באנו לדבר על פוליטיקה, באנו ליהנות ולשיר. האירוויזיון ישודר בערוץ הראשון, חצי הגמר ב-21.5 והגמר ב-23.5 ואני אתן את הכל”.

2 תגובות

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן