אי החופש הולך ונעלם

1
363
צוקי נתניה - מבט על אדוארד שטרן
צוקי נתניה. צילום באדיבות אדוארד שטרן

 

מי לא זוכר את כיכר העצמאות האגדית של נתניה? תשאלו את ותיקי העיר, תשאלו אנשים מחוץ לעיר. הם יספרו לכם כיצד נתניה, פעם בירת השרון שאפילו היה לה המנון שנכתב במיוחד עבורה על-ידי ורדה שוורץ ז"ל, שימשה מקום עלייה לרגל לכל מי שרצה לבלות. לא סתם לבלות, אלא לבלות ברמה. מי לא זוכר את הפאבים, הפיאנו-בארים, הדיסקוטקים ובתי הקפה. החיים בכיכר העצמאות היו תוססים. כל יום כל היום. נתניה הייתה עיר ללא הפסקה עם כמות אדירה של תיירים, של מתנדבים ומתנדבות והסעות מאורגנות מכל רחבי הארץ, מטבריה בצפון ועד באר שבע בדרום, של תושבי מדינה ובליינים שעלו לרגל – לנתניה.

בעצם, למה לדבר על שנות השבעים העליזות, אני הרי עליתי לארץ, לנתניה, רק בחודש אפריל 1990. וכן, גם אני זוכר איך היינו ממלאים את כיכר העצמאות האגדית בלילות שישי. איך עמדנו בתור כי לא היה מקום אחד פנוי בבתי הקפה והמסעדות שהיו מלאים עד אפס מקום. שעה, זה היה הזמן הממוצע שעמדנו בתור. ואחרי בתי הקפה והמסעדות המשכנו לפאבים ולמועדוני הלילה במרכז העיר. לפלייס, לפלזאנס, לנמבר 1 בכיכר, לגן של אורי, לאורנוס והרשימה עוד ארוכה. זו הייתה תקופה מרגשת. נתניה שימשה אי של חגיגות, אי של של חופש ואי של כיף. ולאן נעלמה העיר הזו? לאן נעלמה אווירת החג שאפיינה את רחובותיה בכל ימות השבוע? למי זה הפריע כל-כך?

בליל שישי האחרון יצא לי לעבור בכיכר העיר החדשה, זו הווירטואלית עם כל האפקטים למיניהם. התחושה הייתה של בדידות ושל שעמום. הכיכר של פעם, שתמיד הזכירה לי בצורתה אי של שמחה, כבר מזמן פינתה מקומה. בעודי מטייל לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של סטיבן קינג – "Langoliers". והתחושה הזו גרמה גם לי רצון לקחת את הרגליים וללכת משם. לנסוע לערים אחרות שהיום מייצגות אי של שמחה ושל כיף.

אז למה אני כותב זאת עכשיו? ובכן, השבוע אחד מעמיתיי למועצת העיר הגיש הצעה לסדר בה הוא מציע שאותו דבר יקרה גם בחוף הים. כן, שגם בחוף הים לא תתקיים שום שום פעילות עירונית בשבת. (להגיד שיש הרבה, אז לא). וזאת לא פעם ראשונה שדברים מסוג זה עולים בישיבות המועצה.

יש כאלה שאומרים, שסטטוס – קוו היה קיים גם בשנות ה-70, גם בשנות-80, גם בשנות ה-90 ו… קיים גם היום… הצחקתם אותי . משנות החמישים ועד אמצע שנות השמונים המושג סטטוס קוו כלל לא היה קיים. בתכל'ס, עיריית נתניה שיתפה פעולה באותה תקופה עם ועדי הורים בבתי ספר לקיום מסיבות נוער בלילות שישי ועם מועדונים ופיאנו-ברים שפעלו בתוך בתי מלון בלילות שישי. המושג "סטטוס קוו" התעורר רק באמצע שנות השמונים כשלראשונה בעיר נבחרה למועצה סיעה חרדית. היום קיים המושג סטטוס-קוו רק בכאילו. היום זו סתם מילה יפה ונוחה לפוליטיקאים כדי להתחמק מאחריות, כדי לבצע מהלכים בסיסיים להחזרת השמחה לעיר. היום, כך לפחות אני מרגיש, אלה שמשתמשים במושג "סטטוס קוו", הם גם אלה המבקשים לייצג גישה האומרת: מה ששלי שלי, ומה ששלך הוא גם שלנו. הזכות להתפלל בבית כנסת מוגנת בצורה מלאה, אבל הזכות של הציבור החופשי לצרוך תרבות בהיכל התרבות העירוני ואפילו לשלם כסף על מופע, הופקעה ממנו בשם "הסטטוס קוו". הזכות לשבת במסעדה שנבנתה בטיילת העירונית בלילות שישי הופקעה ממנו, כי יש "סטטוס קוו" – אפילו הזכות לשבת בבית קפה בבוקר יום שבת במגרשי הטניס העירוניים שפועלים הופקעה בשם הסטטוס קוו.

אז מה זה סטטוס קוו? צמד מלים שנלקח מהשפה הלטינית דיפלומטית, שנגזר מביטוי מקורי מהמאה ה-14: In status quo res erant ante bellum. באותה עת נועד הביטוי להגדיר מצב של קיפאון לפני מלחמה. מעניין? גם לי… ואם בכל זאת סטטוס קוו? אז כולנו צריכים לשאול את השאלה מתי נתניה תהפוך סופית לבני ברק? כמה שנים לטעמכם נותרו עד שההליך המזדחל הזה, בו נתניה הפכה מעיר ללא הפסקה לעיר בה נקבעה הפסקה בכל סוף שבוע וגם במהלך השבוע המצב לא משהו, יושלם?!

תגובה 1

  1. עיר כזה פוטנציאל וכזו עיר במיקום ייחודי בארץ זה פשוט בושה וחרפה שזו ההתנהלות והמדיניות בעיר נתניה , חומר למחשבה!!

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן