דלג על המודעה
אי החופש הולך ונעלם

אי החופש הולך ונעלם

  מי לא זוכר את כיכר העצמאות האגדית של נתניה? תשאלו את ותיקי העיר, תשאלו אנשים מחוץ לעיר. הם יספרו לכם כיצד נתניה, פעם בירת השרון שאפילו היה לה המנון שנכתב במיוחד עבורה על-ידי ורדה שוורץ ז”ל, שימשה מקום עלייה לרגל לכל מי שרצה לבלות. לא סתם לבלות, אלא לבלות ברמה. מי לא זוכר את הפאבים, הפיאנו-בארים, הדיסקוטקים ובתי הקפה. החיים בכיכר העצמאות היו תוססים. כל יום כל היום. נתניה הייתה עיר ללא הפסקה עם כמות אדירה של תיירים, של מתנדבים ומתנדבות והסעות מאורגנות מכל רחבי הארץ, מטבריה בצפון ועד באר שבע בדרום, של תושבי מדינה ובליינים שעלו לרגל – לנתניה. בעצם, למה לדבר על שנות השבעים העליזות, אני הרי עליתי לארץ, לנתניה, רק בחודש אפריל 1990. וכן, גם אני זוכר איך היינו ממלאים את כיכר העצמאות האגדית בלילות שישי. איך עמדנו בתור כי לא היה מקום אחד פנוי בבתי הקפה והמסעדות שהיו מלאים עד אפס מקום. שעה, זה היה הזמן הממוצע שעמדנו בתור. ואחרי בתי הקפה והמסעדות המשכנו לפאבים ולמועדוני הלילה במרכז העיר. לפלייס, לפלזאנס, לנמבר 1 בכיכר, לגן של אורי, לאורנוס והרשימה עוד ארוכה. זו הייתה תקופה מרגשת. נתניה שימשה אי של חגיגות, אי של של חופש ואי של כיף. ולאן נעלמה העיר הזו? לאן נעלמה אווירת החג שאפיינה את רחובותיה בכל ימות השבוע? למי זה הפריע כל-כך? בליל שישי האחרון יצא לי לעבור בכיכר העיר החדשה, זו הווירטואלית עם כל האפקטים למיניהם. התחושה הייתה של בדידות ושל שעמום. הכיכר של פעם, שתמיד הזכירה לי בצורתה אי של שמחה, כבר מזמן פינתה מקומה. בעודי מטייל לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של סטיבן קינג – “Langoliers”. והתחושה הזו גרמה גם לי רצון לקחת את הרגליים וללכת משם. לנסוע לערים אחרות שהיום...
מה ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי?

מה ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי?

ההפגנה שארגנו הורי חפר כנגד כוונת העירייה לקחת קומה באופן זמני לטובת בית ספר ממ”ד חדש, הפכה למלחמה פוליטית בין שתי סיעות על חשבון ההורים משני הצדדים —– אנחנו שונים. כל אחד הוא שונה, לכל אחד יש תכונות אופי הייחודיות לו, מראה, גורל או דעות פוליטיות… אך לכולנו יש תכונה אחת משותפת: אנחנו דואגים לילדים שלו. החל מרגע הלידה ועד הנשימה האחרונה. מחיפוש המעון המושלם, דרך רישום לגן, רישום לבית ספר… בית ספר! לאיזה בית ספר לרשום, איזה מורה יהיה לילד שלי , איזו סביבה תהיה לו, מהי תכנית לימודים … הרבה מאוד שאלות הורים שואלים לפני רישום. לאחרונה שמתי לב, שבמקרים רבים ועדי הורים בבתי ספר הפכו לא רק לחלק בלתי נפרד של בית ספר, אלא למובילים בהרבה מאוד מישורים של חיים יומיומיים של תלמידים. וטוב שכך. בהרבה מאוד מהמקרים ועד הורים עוסק במאבקים מול רשויות. האחרון מתנהל ממש עכשיו בשכונות רמת פולג ועיר ימים. מדובר על הקמת בית ספר בתוך בית ספר. כאן השוני בינינו. בהרבה דברים אפשר למצוא פשרה, אבל שוב פעם, על דבר אחד לא מתפשרים: על ילדים! אחד רוצה בית ספר חילוני. שני רוצה בית ספר דתי. בדבר הזה אי-אפשר להתפשר ולו מכיוון שאין לאפשר לילד אחד “ליהנות” על חשבון ילד אחר. אני סבור, שאם הממסד המציא את הדבר הזה: בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר ממלכתיים דתיים, תפקידו של הממסד למצוא פתרון הולם ושהוא יסבול ולא ההורים ולא הילדים. “הסבל” של הממסד בא לידי ביטוי בתקציבים שצריך להוציא כדי לתת פתרונות מקובלים על ההורים. וכשממסד לא מוכן להוציא תקציבים – מתחילים התארגנויות ומאבקים. וזאת בדיוק מה שקרה לאחרונה בשכונה הזאת. הורים התארגנו. פנו לכל הרשויות האפשריות. מכתבים, טלפונים, פגישות. הפגנה ראשונה.  ובינתיים – אין תשובה מקובלת. לכן, המאבק יימשך. התשובה לא מקובלת על ההורים חילוניים,...
חיים בריקוד או ריקוד בחיים?

חיים בריקוד או ריקוד בחיים?

אין כבוד גדול יותר מאשר לזכות בתואר אלופי ישראל. ארבעה נתנייתיים עשו זאת בריקודים סלוניים — במהלך החיים אנחנו כל הזמן רוקדים. החל בגן הילדים בו הגננת לימדה אותנו את צעדי הריקוד הראשונים, דרך בית ספר עם כל מיני הצגות שהשתתפנו בהן…  היום גם באופנה ריקוד בר מצווה/ בת מצווה. ומי לא היה מועדונים … אחרי זה ריקודי חתן וכלה ועוד… אנחנו “רוקדים” עם הבוס בעבודה, “רוקדים” עם לקוחות או עם שירות לקוחות, “רוקדים” עם פקיד בבנק, עם סוכן ביטוח, בקופת חולים… “רוקדים” עם בעיות… הרשימה אינסופית. הריקוד המתמשך ביותר שלנו, הם החיים שלנו. בריקוד זוגי יש מוביל ומובל. ואנחנו, למעשה, נמצאים בפני בחירה מתמדת: להוביל את החיים שלנו או להיות מובלים על-ידי החיים. כל אחד ואחת בוחר את הבחירה שלו. אני כותב על זה אני בגלל סיבה פשוטה: בשבת האחרונה התקיימה אליפות ישראל בריקודים סלוניים בירושלים. נתניה זכתה באלופי ישראל חדשים. כן, את התואר אלופי ישראל לגילאי 14 קטפו  מוראיל וטום מיכלסון הרץ. אלופת ישראל, במקרה, היא בת של שכנים בבניין שאני גר בו  בשכונת קרית השרון ולשניהם אני מאחל עוד מדליות רבות. וזה לא הכל… אלופי ישראל לשנת 2015, גם הם זוג רקדנים שמתגוררים במרכז העיר נתניה: ג’ניה ליבמן וג’ניה סובורוב. התמזל מזלי והכרתי את השניים והפכנו לחברים. שני החבר’ה האלה מובילים. מובילים בהכל: הן כזוג רקדנים והן כמנהלי סטודיו לריקודים “ציספרס- נתניה”. ולכל הקוראים אני פונה, תרקדו. קודם כל זה בריא. ואולי, אם תשקיעו, גם אתם תובילו במציאת פתרונות לבעיות יומיומית ולאו תהיו מובלים על-ידי אותן בעיות....