הורים פדחנים. אוי לבושה…

9
3
צילום fotolia כל הזכויות שמורות

שוב מצאתי את עצמי בשישי האחרון בבית הספר, צופה בטקס שערכה כיתתה של ביתי הבכורה. ברקע מתנגן לו קולו של אריק אינשטיין שר “אני ואתה נשנה את העולם” ואני מצטרפת, אך בהתלהבות מרוסנת. ולמה מרוסנת? אתם בוודאי שואלים. הרי זה אריק. וזה אחד השירים אם לא ה… התשובה ברורה למדי. אני שרה בשקט כדי לא לפדח את הילדה. ולמה? טראומת ילדות כמובן. הורים פדחנים.
כשהייתי ילדה, בכל טקס בבית הספר, אמא שלי, שהייתה סוג של גננת ולכן גם ניחנה בקול מתאים, הקפידה לשיר תמיד פי שתיים חזק יותר ממה שהיה מתאים ודרוש באותו רגע. ביליתי את הטקסים בלחץ מכל שיר מתקרב, מתפללת שאולי את השיר הבא היא לא תכיר. אין סיכוי. אנומליה דציבלית על כל צעד ושעל.

גם אבא שלי היה פדחן לא קטן בזמנו. מהסוג הגרוע ביותר. הסוג שבטוח שהוא מגניב. יום בהיר אחד הוא הודיע לי באנגלית שהוא מלווה אותי לבית הספר (תנו כבוד לתיכון “שרת” בנתניה): “I’m going to walk with you to school today”

אני, בת 16, בשיא הלחץ, מנסה להתחמק תוך כדי התפתלויות ונסיונות נואשים להמנע מהשפלה פומבית, ללא הועיל.

אוי לא… אנחנו יוצאים לדרך, ואפילו יד ביד!!! הוא לא מבין את הרמזים שלי ואני נעה בין הפחד להעליב אותו לאימה שנפגוש מישהו בדרך. מגיעים לשער בית הספר: I’m going into class with you today

מה??? לא!!! עד כאן!!! כל התחנונים לא מועילים, אבל אני ניצלת בנס, כי השומר בשער לא מרשה לו להיכנס בלי תעודת זהות. אוי… חבל… אני אומרת לו ואבן נגולה מעל ליבי… “Maybe next time”

אז כמו כולם, אני מכירה את נושא ההורים הפדחנים די מקרוב, אבל לא צפיתי כמה מהר אהפוך להורה פדחן בעצמי.

זה התחיל לפני כמה חודשים. ניצנים של מבוכה בעיניים של הבת הגדולה שלנו כשאנחנו מנשקים אותה לשלום בשער בית הספר. מעט אחר כך תדרוך לפני יום הורים שקיצורו הוראות לחייך, להנהן ולנסות לדבר עם המורה כמה שפחות שלא לפדח. זה הזמן לשיחת הבהרה: “לא לא לא, חל כאן בלבול” –  אני אומרת לה. “אני ואבא הורים מגניבים. אין לך מה לדאוג. אנחנו בחיים לא נעשה לך פדיחות, כי אנחנו פשוט מגניבים לאללה” – אוי לא! אני הורה פדחן שבטוח שהוא מגניב. זה נורא!

אני עוצרת את עצמי ומנסה לתקוף את הנושא מזוית אחרת: ונניח שאנחנו הורים פדחנים, אז מה? ומה עם כל הפדיחות שהבת שלי עשתה לי?

למשל כשהיא נשכבה על הרצפה בהתקף זעם ראשון, מכל המקומות שבעולם דווקא באמצע הספרייה העירונית. ארבע ספרניות קשישות נועצות בי מבטי שטנה ותוכחה, “בזמננו זה לא היה ככה”, ולוחשות לי ששש… ששש… ששש… תוך שהן מדמיינות שאני נשלחת למחנות לחינוך מחדש לאמהות חסרות כישורים.

או כשהיא הצביעה פעם אחר פעם ברחוב על אנשים ממוצא אתיופי וצעקה בקול אבחנות בסגנון: “אמא, האשה הזאת חומה!”

“נכון, ותראי כמה שהיא יפה” –  צעקתי בקול בחזרה בנסיון למזער נזקים…

בקיצור, אני ספגתי ועכשיו תורה. אין מה לעשות. זה כנראה גורל כולנו. להיות ילדים מפודחים, אחר כך הורים מפודחים ולבסוף גם הורים פדחנים. וזה בסדר. האמת שהבנתי את זה כבר בילדות.
באחד מהטקסים האחרונים בכתה ח’ ראיתי את ידידי האהוב ח’ לוחש סמוק ומפודח לאמא שלו שגם שמה מתחיל בח’ (גם היא הייתה סוג של גננת) ומתחנן אליה: “אמא, די, נו אמא, תשירי יותר בשקט…” תחושת הקלה. אני לא לבד בקטע הזה.

הנה היום ברור לי שההורים שלי הם אכן מגניבים ביותר. ושללכת יד ביד עם אבא שלך לבית הספר זה פשוט מקסים. ושלראות את אמא שלך שרה בקולי קולות שיר שהיא אוהבת זאת הדרך הכי טובה ללמוד ממנה מהי שמחת חיים… אז יאללה, גם אם הבת שלי תתפדח מדי פעם, אני פשוט אהיה אני :-)

 

*אני לא יודעת אם עדיין מגניב להגיד מגניב. אם כן, וואלה, מגניב. אם לא, עמכם הסליחה…

**מחאה קצרה. תפוצת הבלוג הזה כנראה עדיין לא מספיק רחבה. מוסדות החינוך הרלוונטיים עדיין לא הסיקו את המסקנות המתבקשות מפוסט קודם שלי :      אל תגעו לי בשישי

 

9 תגובות

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן