דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים
פעם הייתי…

פעם הייתי…

אט אט, לאחר מספר שנות הדחקה, מתחילה לחלחל אצלי ההבנה ש “פעם הייתי”. באופן מפתיע, עד לא מזמן, למרות כל הקטנוניות ותשומת הלב לפרטים המאפיינת אותי בדרך כלל, חייתי באיזו מין אשליה שניצחתי את הזמן. קמט חדש? נכון! אבל רק אני רואה אותו. קילו נוסף? נכון! אבל בשביל מה התחתנתי? אז זהו, אני מתחילה לקלוט: לא רק אני רואה אותו, ומזל שהתחתנתי ;-) מה שגרם לתובנת העל הזאת היה מפגש אקראי עם דמות חסרת טאקט מין העבר ומעשה שהיה כך היה: איתרע מזלי שפגשתי אח של חבר ילדות אותו לא ראיתי שנים. אמנם, בפעם האחרונה שפגשתי את אותו האח הוא היה ממש ילדון, אבל זיהיתי אותו מיד לפי שם המשפחה הבלתי נשכח של שניהם. “וואללה? אתה אח של קובי?”  (שם בדוי) שאלתי בגאווה על הזיהוי ובביטחון עצמי של נתניה של פעם, שתכף עומד להתפוגג כלא היה. “תמסור לו ד”ש מעדי. למדתי איתו”, הרמתי לו להנחתה. טעות. “איזה עדי?” – הוא שואל בתמימות. “עדי שמידק – עניתי באגביות. הוא לא אמור לזכור אותי. הוא היה ממש ילד”. הבחור נראה מופתע. הבחור מאמץ את עיניו. “את עדי שמידק?” – הוא שואל ולא ממש מאמין. בפעם האחרונה שבדקתי הייתי עדי שמידק, אני חושבת לעצמי באי נוחות מסוימת. הבחור נראה מתאמץ. נראה כאילו הוא מפעיל במוחו איזשהו אלגוריתם מתקדם לעיבוד תמונה. הוא מנסה למצוא קשר כלשהו בין הדמות שהוא זוכר בדמיונו לבין דמותי הנוכחית המונחת לפניו. או.קיי… או.קיי… מתחמם… מתחמם… האלגוריתם כנראה החזיר תוצאה. חם… רותח… הוא נראה גאה על הזיהוי: וואלה, את עדי שמידק… הוא מבסוט אש ואני קצת פחות. “את עדי שמידק”, הוא חוזר שוב על שמי ומוסיף: “את היית אחת האשכנזיות הכי יפות שהכרתי!”… חמוד אח של קובי שם בדוי. הייתה...
שער הרחמים (העצמיים)

שער הרחמים (העצמיים)

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע במושבניקים, בקיבוצניקים ו\או בנתנייתים. ההתיישבות העובדת היא ממש סבבה מבחינתי, למרות שאני אישית נוטה יותר לכיוון אורח חיים יושבני ;-) לפני כמה שבועות נתקעתי עם האוטו בין בית יהושוע לכפר נטר. עד כאן לא שום דבר חדש. זאת מין מסורת כזאת שאני משתדלת להקפיד עליה, להיתקע בלי דלק לפחות פעם בשלוש שנים. אפ אפ אפ אפ אפ! לפני שאתם מגחכים ושואלים את עצמכם איזה מין בן אדם נתקע בלי דלק, אקדים ואענה שאני פשוט בן אדם מלא תקווה, שתמיד בטוח שיגיע ליעדו, שלא מתמקד באין, ושמשתדל לראות את חצי\ רבע\שמינית\שש-עשרית\ אחד חלקי שלושים ושתיים המיכל המלא. רצה הגורל שאתקע עם האוטו בלי דלק, בנקודה אותה אני נוהגת לכנות “שער הרחמים” או ליתר דיוק “שער הרחמים העצמיים”. אם אתם מאזור נתניה אתם מכירים היטב את השערים האלה. אנו נוטים לשים לב אליהם – בעיקר באמצע הלילה. אלה השערים שמפרידים בין המושבניקים לבין העירוניים, בין תעריף מים חקלאיים לתעריף “מי נתניה”, בין חולצות פלאנל משובצות ל”לא עוברים סלקציה”, בין אלה שיש להם מפתח לשער, לאלה שצריכים עכשיו לעשות עיקוף ולנסוע דרך איקאה. איזה עצבים! איזה עצבים בכל פעם שאני נוסעת על auto-pilot בלילה אחרי בילוי ומוצאת את עצמי נעצרת מול שער נעול שמודיע לי שאין מעבר לפשוטי העם. בא לי לנעול את כל נתניה בלילה כנקמה. נראה אתכם אז תופסים עלינו תחת, י’חתיכת בעלי ידיים מחוספסות שכמוכם ;-) אוקיי, יכול להיות שהסגרתי עכשיו קצת יותר מידע ממה שהייתי חייבת… וזה לא שלא ניסינו, אני וחברותיי הנתנייתיות, להשיג מפתח לשער הנכסף. כיתתנו את רגלינו לחממה ולשאר מועדוני האזור, לא מתנגדות לפגוש בן ממשיך, אחד ממיטב הבחורים, שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה. ולא היינו ממש בררניות. כל אזור...
להתראות, לאונרד

להתראות, לאונרד

הפוסט שלי השבוע מוקדש לקורא הנאמן ביותר והמפרגן ביותר שלי, לדודי האהוב והאוהב אמנון, ממנו נפרדנו השבוע לאחר מאבק אמיץ במחלה קשה. באישיותו ובמסירותו, הוא היה לי להשראה גדולה יותר מכל אייקון תרבותי כזה או אחר שאיבדנו השנה. —————————- אהבתי ל (הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף) לאונרד כהן התחילה, איך לא, בגיל 19 בערך, דרך דני שם בדוי, בחור שיצאתי איתו (אהלן!). אם להיות כנה, כך קרה גם עם מאיר אריאל (ערן שם בדוי, מה קורה?) עם ניל יאנג (יובל שם בדוי, שנים!) ועם Frank Zappa (זיו, שם לא בדוי, עדיין ידידים) ובעוד שכל האייקונים התרבותיים הסתפקו במקום של כבוד בפלייליסט שלי, הרי שלאונרד כהן, החל מהלחישה הרכה הראשונה שלו באוזני, כבש את מקומו בלבי מעל כולם. גם דני שם בדוי, אגב, מצא את הלחישות של ליאונרד כהן מעניינות הרבה יותר מאשר דברי השנינה שלי. מוזר. אולי בגלל זה זה לא עבד בינינו. But we’ll always have Leonard ————- אז מה היה בו, באותו לאונרד כהן, שסחף אותי אחריו בדרך כל כך לא טיפוסית עבורי? אני הרי לא בן אדם שנוטה להערצה עיוורת. אני אדם חושב, בעל הערכה עצמית, שאמנם יודע ליהנות ממוסיקה טובה, והיא גם לא חייבת להיות טובה ממש אגב. אבל זהו בגדול. לא סופר מוערץ, לא שחקן מוערץ. רק לאונרד כהן אחד. (זה, כמובן, אם לא מחשיבים את אליל נעורי הזמני והמאולץ, ניק קרשאו, אותו אימצתי לעצמי כדי להיות מיוחדת ומגניבה, וכדי להוות אלטרנטיבה למעריצי פול יאנג). אולי היו אלה החליפה והכובע? החליפה והכובע המוכרים לי כל כך מהתלבושת הקבועה של שני הסבים ההונגרים שלי, שהיו מתלבשים בדיוק כך. החליפה שבכיס שלה תמיד היו סוכריות מנטה. הכובע שהיה נתלה בכניסה לבית תוך כדי “שבת שלום”...
החיים בשחור ולבן…

החיים בשחור ולבן…

בבוקר בהיר אחד, לפני כ-13 שנה, עמדתי מול המראה בדירתנו המגניבה בתל אביב, כשפרצוף מופתע ניבט מולי. הפרצוף המופתע היה שייך לאשה בת 29 בעלת תואר ראשון במדעי המחשב, 2 חתולים, 2 ארנבים, זוגיות בת 5 שנים ושערה לבנה ראשונה אחת. היא הייתה קטנה, השערה הלבנה, אבל כמה קטנה ככה ממזרה, כמעט שינתה את כל האג’נדה הקיומית שלי באיבחת נצנוץ כסוף חמקמק. ערב קודם עוד פינטזתי על אהבה חופשית, הטלת ביצי חופש וטיולים חובקי עולם ובבוקר שלמחרת כבר הייתי בשלה לנישואים, משכנתא, ילדים וקורסי אפיה. “מה הבעיה? פשוט תתלשי אותה” אמרתי לעצמי. “השתגעת? כל החברות שלה יבואו להלוויה” עניתי לעצמי. “אין בזה שום הגיון, הרי אם תתלשי אותה מהשורש, היא תיחלש ותיחלש ובסוף… היא לא תצמח יותר. כמו ברגליים” מול טיעון מדעי נחרץ שכזה כבר לא יכולתי לעמוד ונחפזתי לתלוש את השערה הסוררת. Yippee ki-yay motherfucker! אמרתי בתחושת ניצחון אבל יכולתי להשבע ששמעתי אותה לוחשת: I’ll be back בעודה צונחת על רצפת חדר האמבטיה. הגישה הטיפולית הזאת החזיקה מעמד יפה בערך עשר שנים, במהלכן התאקלמתי אט-אט אל תוך חיי הבוגרים. בעל, משכנתא, גורי אדם בנוסף לגורי חתולים, דירה בשכונת קריית השרון (נתניה). למעט כמה קרחות פה ושם הכל התנהל לו על מי מנוחות. אבל כבר אמרו חכמינו שלא לעולם חוסן, ושעוד לא קם המניאק שיעצור את הזמן. בבית הקברות של השערות הלבנות שתלשתי כבר התחילו לקבור בקומות, ואני מבינה שדי, זהו, אולי הגיע הזמן לשקול צבע. וויאו וויאו וויאו וויאו – אזעקת התקף פאניקה! מה צבע? מה צבע עדי? מה לך ולצבע עדי? קודם כל יש לך פחד ממחויבות, ולצבוע שיער… וואו זאת חתיכת מחויבות. חוצמזה על כל שערה לבנה שאת צובעת, את מאבדת 10,567 שערות שהן בדיוק, אבל...
גבס גבס תרדוף

גבס גבס תרדוף

הילדה שלי, הילדה הגדולה והמתוקה שלי, שברה את הרגל. טוב “שברה” ו “רגל” אלו אולי מילים חזקות מדי. יותר מדויק היה לאמר “סדקה” ו-“עצם מיניאטורית באזור בכף הרגל המכונה המסרק” כך לפחות אמר האורטופד במוקד של קופת החולים, לפני שגיבס את הרגל המתוקה שלה לתקופה של שבועיים. “זה היום הכי טוב בחיים שלי” – היא מתקשרת אלי בדרך חזרה מהמוקד. בעלי ובתי הבכורה, נצר למשפחת היפוכונדרים מדופלמת (מהצד שלו כמובן) , זורחים מאושר מעברו השני של הקו. “איך, איך גבס?” אני מזדעקת ברחמים על ביתי המסכנה אך גם ואולי בעיקר על עצמי, אני הרי יודעת מה מחכה לי בשבועיים האלה. מדובר בזוג חולים מדומים שיודע להוציא את המקסימום במצבים מעין אלה, ולתפעל עד הקצה את המטפלת העיקרית שלהם, הלא היא, אני. “היא בסך הכל קפצה על הספה” אני מספרת בעבודה. “אתם יודעים, הקטע הזה שמורידים את כל הכריות מהספה ועושים מסלול מכשולים בסלון? לא? מה לא? מסלול מכשולים! אחד מאבני הבניין של ילדות נורמטיבית ומאושרת? (שוב, שוב מסתבר שאנחנו מוזרים) אז בכל אופן, היא בסך הכל קפצה על הספה, בלי הכריות, ואיתרע המזל שבדיוק נחתה על קרש, ובדיוק בזוית הלא נכונה, ובדיוק על אחת מעצמות המסרק, כן יש דבר כזה, זה בכף רגל. ואני בכלל לא אמא רעה, זה ממש, אבל ממש יכול לקרות לכל אחד, ואי אפשר היה למנוע, ואפילו הייתי שם, וזה בכלל לא באשמתי, אני אומרת, ובא לי לבכות. אז אני מתקפלת מהעבודה מוקדם ומגיעה הביתה, רק כדי למצוא את הגדולה שלי מאושרת, מקפצצת בכל הבית על זוג הקביים החדשים שלה בזמן שאחיותיה הקטנות מדלגות בעקבותיה בהערצה. בעלי לעומתן נראה הרבה יותר נייח, הוא שכוב בתנוחה מוזרה על הספה בסלון, ומודיע לי חגיגית שנתפס לו הגב....
הכל בגלל בושם אחד

הכל בגלל בושם אחד

לא מזמן חזרתי מחופשה משפחתית בניו יורק, העיר הגדולה והמטריפה. ברקע עדיין מרחפת לה אימת יום הולדתי ה-42 המתקרב, אבל אני מדחיקה הכל ובצעד אמיץ ויקר ביותר משנעת בעל וארבע ילדות לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. בין שלל מטרות הנסיעה שכללו מנוחה, הרחבת אופקים ושופינג כאילו אין מחר, סימנתי לעצמי מטרה צנועה נוספת: להצליח להעלות מין האוב את הבושם המיתולוגי שלי, זה שהשתמשתי בו כמעט כל חיי, עד שהופסק הייבוא שלו לארץ אי שם בתחילת המילניום הנוכחי. אני טיפוס נאמן אני, לא מחליפה ככה ריחות כמו גרביים, ומרגע שנגמר בקבוק הבושם האחרון שלי, לפני כעשר שנים, ייחלתי ופיללתי ליום בו אזכה להסניף אותו שנית. “Red” קראו לו. של “ג’ורג’יו בברלי הילס”. להיט גדול של הניינטיז. קצת כמוני בעצם כשחושבים על זה… ;-) לאחר מספר ימי התאקלמות בתפוח הגדול, שינסתי את מותני לכיוון סניף “Macy’s” הקרוב, במחשבה שהנה, שנות הערגה שלי מגיעות להן לקיצן. “?Can I help you madam” ניגשת אלי דיילת חמודה במחלקת הבשמים. (מאדאם? אני מסתכלת סביב, אין אף אחד, היא מתכוונת אלי) ואני מתחילה להסביר: “I’m looking for a perfume I used to wear many years ago” (וואו, אני נשמעת עתיקה לאללה) “It’s called Red.” אין לה מושג על מה אני מדברת. “Red Door?” היא שואלת? “No… Just Red” אני עונה. “?Hugo red” היא שואלת? “No… Just Red, By Giorgio Beverly Hills” אני עונה. כלום, אפילו לא רמז. אוי לי ואבוי לנשמתי. הבושם שלי. הבושם האהוב שלי הוא בושם של… זקנות!. אף אחד לא מכיר אותו, בטח כבר לא מייצרים אותו, מי ירצה לשים בושם של זקנות? רק זקנות!!! אוי ואבוי הזדקנתי. אני בת ארבעים ושתיים ואני זקנה. מה הצעד הבא? אני אתחיל להתקלח עם סינטבון ולהכין גזוז בסיפולוקס? תאספי...
שיטת הנקודות לנישואים מאושרים, כלומר בדרך כלל…

שיטת הנקודות לנישואים מאושרים, כלומר בדרך כלל…

  *אין בכוונת פוסט זה לפגוע בזוגות שלא מתחשבנים אחד עם השני, שלא סופרים מי עושה מה, מי עושה יותר ומי חייב למי. מי אתם אגב, חבורת אנשים מוזרים שכמוכם? *אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים המקבלות באהבה ובפרגון את שלל שיגיונות בעליהן. אלה עשויים לכלול, ללא הגבלת הכלליות: חופשות סקי, מרתונים, תריאטלונים, מסעות אופניים בשבת בבוקר, משחקי פוקר אל תוך הלילה, כדורסל פעמיים בשבוע, נסיעות לווגאס (על גופתי) ועוד… לנשים מפרגנות שכאלה אני ממליצה בחום שלא להתכחש לאיבה הבריאה שהן בוודאי חשות כלפי תחומים אלה, איבה שהן כנראה לא בשלות עדיין מספיק כדי להודות בה. חבל, הדחקה זה לא בריא. ולאלה מכן שאשכרה שותפות פעילות לתחביבים האלה… טוב זה כבר ממש מוזר, אין לי כלים להתמודד עם רמות כאלה של קרבה ושותפות גורל ;-) אז כן, כמעט כל זוג נורמלי שאני מכירה מתחשבן אחד עם השני מדי פעם. (מדי פעם, חחחח) תתעלמו, תתכחשו, תגידו שאצלכם זה לא קורה, אבל אתם יודעים שאתם מתחשבנים. אם לא אחד עם השני אגב, אז אתם מתחשבנים עם זוג החברים הזה שכן מתחשבן. “ראית איך הוא לא עוזר לה?” “ראית איזה מבטים כועסים היא נועצת בו?” ברור. הוא והיא. לא אתם. אף פעם לא אתם. ברור. בכל אופן, אני אקריב עצמי למען השפיות של כולנו ואודה שאנחנו, בביתנו הקט, חוטאים בחטא ההתחשבנות. אנחנו משתדלים להיות אנשים בוגרים ובני זוג מכילים, אבל בפועל אנחנו סופרים אחד לשני נקודות. אצלנו למשל נקודה = יחידת שעת שינה. אכן, הנושא החם בבית הוא שעות שינה. עוד כמה דוגמאות נפוצות משלל בתי אב בסביבה: נקודה = מכונת כביסה, נקודה = שעה עם הילדים, נקודה = חיבוק\מחמאה וכו’… וכו’… כיד הדמיון הטובה עליכם. הו שיטת הנקודות. אם מדי פעם...
קולה של אמא ;-)

קולה של אמא ;-)

יום שלישי השבוע התחיל כיום נורמלי למדי וללא כל רמז לבאות. שלוש פעמים Snooze, הנקה, סנדוויצ’ים, הסעות. אחר כך רבע שעה לעצמי המוקדשת להתחפשות לאשה סמי-רצינית שמנהלת סמי-קריירה ו…הופ! החוצה אל הקור, אל הלו”ז הצפוף של היום. ימי שלישי בבוקר בין השעות 8:45 ל-9:45, לפני העבודה, מוקדשים אצלי בחודשים האחרונים לשיעורי פיתוח קול. כן כן, שמעתם נכון. מה יש לאשה בוגרת, מהנדסת תכנה בת 41, שפויה בדרך כלל, לחפש בשיעורי פיתוח קול? זאת שאלה בהחלט לגיטימית. אנסה לענות עליה בקצרה. זמן קצר אחרי שגיליתי את הכתיבה בבלוג חביב זה, ניצתה בי גם אהבה לכתיבת שירים. אני יודעת, אני יודעת, זה מוזר, זה מפתיע, וזה פרץ כאילו משום מקום. אני נושמת שירים ונושפת מנגינות. לי ולחבר יש הרכב קטן ואפילו מספר לא מבוטל של שירים שאנחנו די גאים בהם בסך הכל. כיף גדול. יש רק כשל אחד מבחינתי בכל האידיליה הזאת. מה אני אגיד לכם? לא מתה על הקול שלי. אוהבת לשיר באמבטיה אבל מתביישת לשיר בפומבי. בכל זאת, במסגרת האני החדשה, זאת שנמצאת בשיפור מתמיד, החלטתי להיכנס באמ-אמא של הבעיה ופשוט ללמוד לשיר פעם אחת ולתמיד. וזה מוביל אותי בחזרה ליום שלישי האחרון, לשעה 9:45 בבוקר, לסופו של שיעור פיתוח קול. מולי יושבת המורה הנפלאה שלי, אני מתאמנת על שיר מקורי שלנו, מרגישה תחושת התעלות מעורבת במבוכה קלה. התעלות כי השיר מרגיש לי ממש טוב ונדמה לי שאני אפילו נשמעת סבבה וגם מבוכה כי אני לא אדל ולא ביונסה אז מה פתאום אני שרה. לאחר כמה מחמאות מהמורה\ פסיכולוגית לעת מצוא שלי, אני מרחפת באוויר כל הדרך לאוטו. מתניעה, זורקת את הטלפון בין הרגליים כהרגלי ונוסעת לכיוון העבודה האמיתית שלי. כיף לי, אני במצב רוח טוב ויצירתי, ואני מתאמנת באוטו...
לראות את החיים בוורוד

לראות את החיים בוורוד

תמיד דמיינתי את עצמי בתור אמא של בנים. שלושה-ארבעה יוצאי סיירות עשויים ללא חת, משהו סמלי, עם שמות עבריים כמו למשל (אבל באמת רק ככה בשביל הדוגמא) בועז (מסיירת אגוז), אלון (מהשייטת), יואב (מפלס”ר גבעתי), ורועי (המטכ”ליסט). “מה לי ולבנות?” נהגתי ללרלר לכל עבר. “הרי אני כזאת תום בוי” (אנחנו מכירות?),”מה לי ולצמות סיניות?” (תתפלאי…) ו”אני בכלל שונאת ורוד”. לכן, מה גדולה היתה הפתעתי כשנודע לי לראשונה שאני מצפה לבת. (“אבל בועז זה בכלל לא שם יפה לבת !!! “) לא היתה ברירה, הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש, והפעם בתור אמא של בת. “את תהיי בסדר גמור” אמרתי לעצמי, ,את תגדלי בנות מסוג אחר. תסרוקות, נסיכות ונצנצים – לא בבית ספרנו…” אז אמרתי… בתנו הבכורה והנשית במיוחד נולדה ביום חורפי, ומיד נעטפה בשלל בגדים וחפצים בצבעים כלליים וחסרי כל העדפה מגדרית. כובע לבן, שק שינה אדום, עגלה בצבע חאקי, חדר לבן ומצעים דמויי ג’ינס. עד כאן – עומדת בציפיות. Fast Forward עשר שנים קדימה… בואו והכנסו אליי הביתה: לא כדאי להוריד נעליים בכניסה, כי את הנצנצים הוורודים והסגולים המפוזרים על הרצפה לא תצליחו להוריד לעולם מהגרביים. (תאמינו לי, ניסיתי) פנו ימינה במסדרון והכנסו לחדר הילדות הראשון. כן כן, החדר הוורוד שנראה כמו זירת פיגוע בוועידה בינלאומית של נסיכות דיסני. משם הדרימו לכיוון השירותים, שם יברכו אתכם לשלום שלל בשמים ולקים מבית “הלו קיטי”. עוד קצת ישר ותגיעו לחדר הילדות השני, נא להכנס בשקט, ברבי וקן בדיוק סיימו להרדים את הילדים. איך כבה לו כך סתם נס המרד? ואיך לעזאזל הרחקתי כל כך מכוונותי המקוריות? ההתדרדרות היתה איטית אך עקבית: 2006 הילדה חוגגת שנה ואני דואגת לאיזון מופתי באופי המתנות. כל נסיונותיי לגרום לה לשחק במגה בלוקס נתקלים בהתעלמות מוחלטת....
א’ אוהל ב’ זה בית

א’ אוהל ב’ זה בית

  אז היינו בקמפינג. בפאקינג קמפינג (נראה אתכם אומרים את זה שלוש פעמים ברצף). לקחנו את עצמנו עם כמה משפחות של חברים, העמסנו על האוטו 7000 תיקים, נפרדנו לשלום מהעיר נתניה, נסענו שלוש שעות והקמנו בין אקליפטוסים, על טפינו ונשותינו כראשוני מתיישבי חומה ומגדל, מקבץ של אוהלי אינסטנט בפתיחה של 2 דקות. הכל התחיל כשריח סיומו של החופש הגדול עלה באוויר. מיד איתו עלה באפי גם ריח הריקבון התרבותי והפיסי שאליו הרשינו לבנותינו להדרדר תוך רביצה על הספה בסלון. רגשות האשמה על ההזנחה ההורית צצו במלוא העוצמה. הפתרון היה ברור: קמפינג! אין טלוויזיה (או מזגן), יש טבע (וזבובים), והמחיר שווה לכל נפש (האוהל, הכיריים-גז, המנגל, הפנסים והמזרונים יחזירו את ההשקעה תוך ארבע שנים של קמפינג פעם בחודש באדיקות של דת) כדי לא להשאיר אתכם במתח, אציין כבר עכשיו שהיה כיף גדול. בילינו בטבע עם חברים טובים, אוכל טוב ומסתבר שבאמת יש לנו ארץ נהדרת. הילדות היו בהיי. אבל, ותמיד יש אבל, נתקלתי בכמה הפתעות קטנות בדרך. הנה כמה מהן: הפתעה מספר 1: רשימת מצאי בעוונותי קבעתי לצאת לקמפינג עם שתי חברות ילדות אהובות. האחת מפיקת-על והשנייה רואת חשבון. לכן, לא ברור למה הופתעתי כשפתחתי את המייל שלי בעבודה כמה ימים לפני הקמפינג ומצאתי את ההודעה הבאה: רשימת מצאי טיול נחל דן: שמידק היי, שני גיליונות אקסל רלונטיים לכל משפחה. דברי איתי… גליונות אקסל? לקמפינג? זאת רק אני או שהעולם השתגע? סקר מהיר בין חבריי לעבודה העלה שיש מספר לא מבוטל של משתמשי אקסל להנאתם האישית. מה רע בדרך הישנה והטובה של שרבוט ברגע האחרון על גבי מעטפה של חשבון מים ישן, רצוי שיהיה מוכתם בסימנים של ספל קפה? “רשימת מצאי”? מה זה בכלל? זה כמו “רשימת מלאי”? אני חייבת לברר. הנה...