אל תגעו לי בשישי!

כך הפכנו כולנו, האמהות וגם האבות, לכדים אנושיים ומרקדים; מוקדש באהבה לכל ההורים שנגסו להם בקפה של יום שישי בבוקר…

ביום שישי האחרון, נר רביעי של חנוכה, מצאתי את עצמי שוב מרקדת עם כד אנושי ענק. כן כן, אני – אשה בוגרת ויש שיאמרו אפילו רצינית לפרקים, רוקדת עם כד. אנושי. ענק. מתוכו מבצבץ ראשה של הסייעת. איפה? בחגיגת חנוכה בגן כמובן.

ידוע הרי שילדות בלי תמונה עם נר על הראש וסופגניה ביד היא כנראה ילדות עשוקה. ואנחנו לא רוצים שתהיה לילדים שלנו ילדות עשוקה. אבל עוד דבר שאנחנו לא רוצים, אם להיות כנים, הוא לוותר על הקפה בשישי כדי לרקוד עם כד.

לקח לי כמה שנים להגיע לרמת הפתיחות והכנות הדרושה כדי לצאת בהצהרה החושפנית הזאת. עם הילדה הבכורה שלי לא הייתם שומעים ממני דברי בלע מסוג זה. ההפך הוא הנכון. עובר אורח תמים שהיה נקלע לחגיגת חנוכה בגן של בתי הבכורה היה מוצא במרכז הרחבה עשרים זאטוטים מבוישים, רוקדים ולשים בצק וירטואלי, ולידם אשה נלהבת באופן חשוד… אני. דומעת בהתרגשות, מצלמת כאילו אין מחר ופורצת בספונטניות בריקוד בנסיון נואש לגרום לבתי הסרבנית לשתף פעולה. חסרת כל מודעות עצמית, לא היה לי מושג מה קורה מסביב. הגן מבחינתי יכול גם היה להיות ריק. הייתי בזום-אין מטורף רק על הילדה.

בחלוף השנים עם כל ילדה, אני מגיעה לחגיגה בגן ממקום קצת יותר רגוע ושפוי. השנה אפילו הצלחתי לעשות זום- אאוט מהילדונת שלי ולראות קצת יותר מההתרחשויות הנוספות בחדר.

שני האבות בחליפות העסקים שמולי למשל. אלה שכורעים על הברכיים ומסמנים עם הידיים סימן של חנוכיה מעל לראש. מעניין על מה הם חושבים כרגע? או האמא שיוצא לה תכף עשן מהראש מרב עצבים על זה שהבת שלה לא בקצב. מתי היא כבר תשתחרר קצת? או האבא שנראה מודאג כי הבן שלו מתחבק קצת יותר מדי עם ילד אחר? או הילד שנשכב במרכז הרחבה עם הפנים כלפי מטה, כנראה מעמיד פני יווני מת, וערימת ילדים מצטברת אט אט מעליו.

או הנה היא! בחזרה לזום-אין על הילדה שלי. וואלה היא מתוקה.

וזה ממש לא נורא שלרוב הריקודים היא מסרבת בכל תוקף להצטרף. מפרגנת לה. אין לי כל כוונה לפצוח שוב בריקוד יזום. גם כי כבר הבנו שזה ממש בסדר ולא כל דבר צריך לתקן. גם כדי לחסוך משאר ההורים מראות לא קלים.

וזה גם ממש לא נורא שהתמונות שלנו מהאירוע הן חמש תמונות "סלפי" מטושטשות.  זה הרבה יותר אותנטי ככה.

וזה גם ממש לא נורא שלא התנדבתי להכין לביבות השנה. אני פשוט לא יודעת אם אעמוד נפשית שוב בזה שהלביבות שלי יישארו השורדות האחרונות על הצלחת…

וזה גם ממש לא נורא שהבת שלי תקרא יום אחד את מה שכתבתי על חגיגות החנוכה בגן שלה. היא בסך הכל תלמד מזה שאמא שלה אנושית. בואו נקווה שהיא תקרא את זה אחרי שיהיו לה כמה וכמה ילדים…

אסיים במספר טיפים ברוח טובה לגננות ולסייעות לחגיגות החנוכה הבאות:

כוריאוגרפיה – אין צורך במבנים מסובכים. גם ככה כל הורה לא רואה בעיניים דבר למעט את הילד שלו.

מוסיקה – אין צורך להתחכם. לכו על הקלאסיקות. כד קטן, נר לי דקיק, חנוכיה לי יש. שיר חדש ולא מוכר אחד מספיק בהחלט.

הדלקת נרות – בחייאת תבקשו מדי פעם גם מאמא ובת לברך על הנרות. אתם גן חילוני –  For crying out loud

מועד החגיגה – אם אפשר אל תגעו לי ביום שישי. זה לא שלא אכפת לי מחנוכה או מהבנות שלי, אלה פשוט הארבע שעות היחידות שלי לעצמי…  ובלי קפה עם חברות ביום שישי, מאיפה אגייס את ההומור העצמי הדרוש כדי לרקוד עם כד?