דלג על המודעה

אקס פקטור

רגע אחרי יום כיפור בחרה אפרת בבא לראיין את הגרוש שלה, יניב בן פנחס, סולן, יוצר ומלחין מוכשר, לשיחה על עיר ותרבות, כמיהה לאהבה וחיים בלי פייסבוק

אקס פקטור

יניב בן פנחס. צילום עומר מסינגר

את הכתבה האחרונה שלי בעיתון נתניה און ליין, בחרתי לקיים דווקא עם יניב בן פנחס, שחוץ מלהיות הסולן של להקת “מלאכת”, יוצר ומלחין מוכשר והבעלים של פאב לגנסקי הוא גם הגרוש שלי. על כוס קפה, באווירה נוסטלגית עם מבט אופטימי לעתיד, רגע אחרי יום כיפור, ישבנו לשיחה טובה וכנה על עיר ותרבות, אהבה ומשפחה ואלבום סולו חדש שנולד בעקבות ימים לא פשוטים של בדידות.

 אחרי שהפרדנו כוחות בחיים המשותפים שלנו ובניהול המשותף שלנו בפאב הלגנסקי, נשארנו יניב ואני חברים טובים. זה לא תמיד נשמע טבעי ובדרך כלל כששומעים על זוגות גרושים מיד חושבים על טלוויזיות אשר עפות באוויר, צעקות ושנאה הדדית. אבל לא ככה המצב בינינו. עם כל הקושי שבדבר, נשארנו חברים, שלפעמים מתייעצים על הנושאים הכי חשובים. לפעמים גם סתם רבים ולפעמים יושבים לשיחה טובה על חיי הלילה והתרבות בעיר. מה שבטוח זה, שכשיש לי פנצ’ר ברכב, שיחת הטלפון הראשונה שאני מרימה היא ליניב.

יניב בן פנחס. צילום עומר מסינגר

יניב בן פנחס. צילום עומר מסינגר

 יניב בן פנחס (35) מוכר כבר שנים בסצנת הלילה והמוזיקה של העיר נתניה. עוד מהימים בהם היה ברמן בפאב אורנוס, בליין מוכר בברים המקומיים ובחמש השנים האחרונות כבעלים של פאב הלגנסקי. אין כמעט נתנייתי בטווח הגילאים הנע בין 18 ועד 35 שלא מכיר אותו. בין אם זה מאחורי הבר על-תקן “פסיכולוג” קשוב ומבין ובין אם זה על במות העיר, כסולן יוצא הדופן והמוכשר של להקת הרוק המחתרתית “מלאכת”.

 “את ההשראה שלי לשירים ולמוזיקה בכלל אני מקבל מהאנשים המקיפים אותי בחיי. זה יכול להגיע מאחי רוני, שהוא האדם הכי קרוב אליי בחיים וגם שותפי לעסק, וזה יכול להגיע מלקוח שיושב איתי על הבר לשיחה פתוחה וכנה. אני יכול להיות מושפע מסיפורים גם על אנשים שאני בכלל לא מכיר. כאב או רגש עמוק של בנאדם זה משהו שתמיד נוגע בי, לא משנה איפה הוא נמצא ואם אני מכיר אותו בכלל.גם אבא שלי מעניק לי המון השראה כל יום מחדש. הוא פשוט אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר והייתי רוצה ביום מן הימים להיות כמוהו”.

 אתה עובד בחודשים האחרונים על אלבום סולו חדש, אותו אתה יוצר בלי הלהקה שלך- “מלאכת”

“מלאכת עדיין קיימת. אני והשותף שלי שני (שנטי) ברונר, עדיין שם. אנחנו פשוט מחכים שאסיים לעבוד על אלבום הסולו שלי. הייתה לנו תקופה לא פשוטה עם הלהקה, ואפשר להגיד שזה די שבר אותנו. גם עם האלבום הראשון שלנו, כשכבר הגענו לאיזושהי תודעה מחתרתית ואפילו מכרנו מספר לא מבוטל של אלבומים ביפן, הגיטריסט שלנו, נועם הראל, שגם היה חוליה מאוד חשובה בלהקה, חזר בתשובה והפסיק לנגן. זאת הייתה נקודת השבירה הראשונה. זה לא כמו בלהקה רגילה, שאפשר להחליף פשוט גיטריסט ולהמשיך הלאה. היינו ממש כמו קומונה כזאת, שהיא משפחה. לכל אחד היה תפקיד משמעותי בלהקה. נועם הביא את הקטע שלו שהיה ייחודי רק  לו, והתחבר בצורה מושלמת עם החומרים של מלאכת. הפעם השנייה הייתה עם הגיטריסט השני שלנו, אלון לוגסי, שתוך כדי תהליך הוצאת האלבום השני והמשולש שלנו, חזר גם הוא בתשובה. ככה נשארנו בלי גיטריסט בפעם השנייה. זה יכול להיות די מייאש. קשה למצוא גיטריסט, שלא מנגן לפי שבלונות וקווים מסוימים – אלא זורם בדרך ייחודית שיכולה להתחבר לקו המחשבה השונה ואפילו מטורף שלי ושל שני. כשאתה יוצר, אתה יוצר. זה לא עובד לפי מחשבות על מתי מוציאים, איך מוציאים, אם כלהקה או לא. יצירה זו יצירה. כשהיא מגיעה, אתה פשוט רוצה להוציא אותה החוצה”.

ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג-איכר. צילום רענן כהן

ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג-איכר. צילום רענן כהן

 ספר לי קצת על האלבום סולו שלך. מה השוני בינו לבין האלבומים של מלאכת?

“קודם כל זה מאוד שונה לכתוב לא כלהקה, אלא כיחיד. אלה הם הרשמים, המחשבות, הרגשות, המילים והמנגינות הפרטיות שלי. קראתי לאלבום “לא מחובר”, כי הוא מורכב משירה ומגיטרה. בלי כלים חשמליים. יש בו 13 שירים מאוד פרטיים, שנכתבו בתקופה של משבר הנישואין שלנו. זאת הייתה התקופה בה הרגשתי הכי הרבה בדידות ופשוט העברתי את התחושה הזאת אל השירים. זה מה שעזר לי לשרוד. כמובן, שהיום אני כבר לא מרגיש כך. זה תמיד ככה, כשאתה כותב אלבום אתה באווירה מסוימת וכשאתה כבר בשלב המיקסים או כשהוא יוצא, אתה כבר באווירה אחרת לגמרי. זה מה שיפה במוזיקה. היא גורמת לך להתגבר ונמצאת איתך ברגעים הכי אינטימיים שלך. האלבום הזה, ברובו, הוא על זוגיות, על אהבה וכמובן – כמו תמיד – גם יש שיר על המדינה. אני תמיד מקפיד להכניס לאלבום שיר על ארץ ישראל. אני מחובר אליה. יש פה קסם מיוחד.זה משהו שמרגישים כשנוסעים החוצה וכשחוזרים לכאן. משהו שאין באף מקום אחר. חבל שלא כולם מבינים את זה ותמיד מדברים בערגה על מקומות אחרים בעולם.”.

 את הפאב שלך ואת חייך המוזיקליים, בחרת להעביר דווקא בנתניה, שזה לא הדבר הכי מתבקש בעולם…

“מבחינתי, זה המקום הכי טוב בעולם. אני אוהב אנשים ואני אוהב מוזיקה ובגלל זה פתחתי פאב המשלב הופעות חיות ואולפן הקלטות עם אנשים טובים. זה הבסיס שלי ומשם אני פועל ומתחבר לאנשים. אני מאוד אוהב את זה. יש לנו בעיר אנשים פשוט מקסימים. כשאני מגיע לפאב, אני מיד מרגיש את זה.  אנשים מתחברים אחד לשני ולא באים בגלל ברמנית עם חזה בחוץ. אפשר להגיע עם כפכפים ולהרגיש הכי בבית. אנשים באים בשביל שיחה טובה, מוסיקה טובה, לא בשביל הדאווין. היה חשוב לי, שהמקום ייבנה במיוחד בשביל הופעות חיות, כי אני חושב שאין דבר מרגש ומעשיר תרבותית יותר מהופעות. בעיני, זה הבילוי האולטימטיבי. אם אנשים היו משקיעים את הכסף שלהם על הופעה טובה במקום לשבת סתם לקפה, עולם התרבות בארץ היה נראה אחרת. הקהל הישראלי מפסיד את ההתרגשות ואת החיבור שיש בהופעה חיה. את מכירה את התגובות של אנשים אחרי הופעה טובה? הם בכלל לא חשבו שאפשר  ליהנות ככה”.

 נתניה, בעברה הרחוק, שימשה כעיר מרכזית לחיי לילה מפותחים והמון מופעי תרבות. ביחס לערים אחרות, מה המצב היום?

“כאדם חיובי אענה בצורה חיובית: אני חושב שנתניה מתחילה לצעוד אל הכיוון החיובי בקטע התרבותי. אני מאוד מעריך את ראש העיר שלנו, מרים פיירברג. היא פשוט אישה של עשייה. אני מאמין, שמי שעושה, אי-אפשר לבוא אליו בטענות. היא לא יושבת כל היום במשרד וחושבת תרבות, תרבות, תרבות. וזה הגיוני, כי יש לה אלף ואחד דברים על הראש, אבל בגלל זה צריך לעודד יותר ויותר יזמים צעירים, אשר מבינים במוזיקה ובתרבות שיביאו את המיזמים אליה. אני יודע, שהיא הכי בעד. לא הייתי רוצה שיום אחד פשוט נגמור כמו הרצלייה, שבעיני היא עיר שכל מה שקורה בה נמצא באזור התעשייה. חייבים לטפח את מרכז העיר. אין לכם מושג כמה שזה חשוב”.

מהו רגע השיא שלך, מבחינה מוסיקלית, בו הרגשת שהפאב תורם לעידוד התרבות בנתניה?

“סקאנק אננסי. בפירוש.  העובדה שהם הגיעו לכיתת אומן בפאב, היה רגע שיא מטורף בשבילי. השיחה שלהם עם הקהל על מוזיקה, צניעות והצלחה, ריגשה אותי בטירוף ונתנה לי המון כוחות להמשיך הלאה. זו להקה שהשפיעה עליי בטירוף וזאת הייתה מין סגירת מעגל בשבילי. בכלל, כל  שבוע יש שיא חדש. כל הופעה היא שיא חדש וכל מפגש של אנשים יוצר שיאים. בכלל, אין תחליף למפגשים בין אנשים, ולראות אנשים מחוברים לנייד ולפייסבוק, בעולם משלהם, מכאיב ומעציב”.

 דווקא כאמן הנמצא עשרות ומאות אנשים בכל יום, מהן המסקנות שלך לחיים?

“אף פעם אל תיתן לאנשים להוריד אותך למטה, כי תמיד יהיה מי שיוריד אותך. תמיד תלך עם ראש מורם ותרדוף אחר החלומות שלך ואל תקשיב לאף אחד. בתחילת הדרך שלי כאמן ועד היום, תמיד היה לאנשים מה להגיד על מה שאני עושה. אם הייתי נותן לכל אחד להשפיע עליי, יש סיכוי שהיום לא הייתי עושה את הדבר שאני הכי אוהב לעשות. אני מאמין בחיים פשוטים וצנועים, יש כאלה שאומרים שאני עוף מוזר, כי אני לא שקוע באייפון, וגם כי אין לי פייסבוק. אני לא צופה באח הגדול ומאמין שהיו חיים ויהיו חיים בלי עודף הריאליטי. יש לי יותר זמן לכתוב וליצור וליהנות מהחיים ומהאינטרקציה עם האנשים.מגיל קטן תמיד הייתי שקוע בעולם הפנימי שלי, שגם היה די עשיר. יש לי מזל שאמא שלי, נורא טיפחה את האמנות שבי. היא תמיד עודדה ואפילו נתנה לי לצייר על הקירות של הבית”.

 מהו החלום שלך?

“החלומות שלי הם די פשוטים ונורמאליים. לא הייתי אומר שאני רוצה להופיע בטיים סקוואר. כמו שאני רואה את עצמי, אז עוד כמה שנים אשחק עם ילד קטן על הכתפיים, זוגיות טובה וחברים טובים עושים על האש בחוף הים. יותר מזה אני לא צריך”.

 

 

כתבות אחרונות של אפרת בבא (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

תגובת אחת.

  1. אחלה כתבה.בחור מקסים.מהווה השראה להמשך הההתפחות התרבותי בעיניי כל קורא.

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים