דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים
תהודת הוראה – מה ילדים אמורים ללמוד באמת?

תהודת הוראה – מה ילדים אמורים ללמוד באמת?

אם ישאלו הורים: למה אתם שולחים את הילד לבית הספר? רוב התשובות יהיו: שיוציא בגרות טובה, ואחריה יוכל ללמוד באוניברסיטה, ולרכוש מקצוע חשוב ומכניס. קצת פחות מזה יגידו: שילמד להכין את עצמו לחיים. כמעט ואף אחד לא יגיד: שילמד להיות אדם אהוב ואוהב. אנחנו ההורים – ילדי העבר שהגיעו לעתיד וגילו את האמת לגביו – שולחים את הילדים לבית הספר כדי שירכוש מקצוע מחשיב ומכניס, או כפי שאבי ורבי קרא לזה “מקסוע”. אנחנו ההורים שכבר הצליחו להפוך והיות עורך דין, רופא, מהנדס, מנהל בנק, טייס… אותם הורים שיודעים כבר להבחין בין הצלחה מקצועית לאושר. שמרגישים את צביטת האמת, שמגלה לנו שמי שמצליח בחיים, לא בהכרח מאושר. אנחנו ההורים שכבר קלטו, שהכי קשה והכי חשוב זה להצליח להיות מאושר. מאושר, בתרגום הפשטני שלי, זה להרגיש אדם אהוב ואוהב. שיש לו קשרים טובים עם הקרובים, וחי בשלום עם הרחוקים. כזה שמרגיש מיוחד, ייחודי ומשמעותי. כזה שרב פחות, ומתחבר יותר. כזה שמודע לרגשות שלו, ומתוך שכך לרגשותיו של האחר. כזה שמרגיש שהעולם סביבו, הוא מקום סבבה. כזה שלומד מכל סיטואציה, והכי לומד מהסיטואציות הקשות יותר. כזה שמטייל בעולם עם משקפי מודעות, ויש לו משקפת ושנורקל להציץ אל התת מודע. כזה שכל הזמן מרגיש שהיום טוב יותר מאתמול, והמחר מרגש אותו. כזה שמרגיש מכובד ולכן בקלות מכבד. כזה שמחייך כברירת מחדל של פוזיציית פנים. אפשר ללמוד את זה. אף הורה לא חושב בכלל לבקש שזה מה שילדו ילמד בבית הספר. אף הורה לא מבקש, כי אף הורה לא מאמין שזה אפשרי בכלל. אני מלמד כבר 14 שנים ילדים במרכזי מחוננים. פוגש אותם יום אחד בשבוע, לשעה וחצי למשך 15 מפגשים, או 30. בכל סוף קורס, הילדים (גילאי 9-16) כותבים או משתפים במילים, מה הם לקחו מהקורס. אני מעתיק לפה ארבעה פתקים, מתוך עשרות שכתבו תלמידים...
אני אוהב אותך, לא”ה

אני אוהב אותך, לא”ה

  אם עייפתם מלשמוע את צמד המילים ‘חלומות מתגשמים’ והתרגלתם לצקצק בבוז למשמע קלישאה זו, אולי הגיל, אולי השגרה- הגיע הזמן שתחזרו להאמין. אפרת מימון התעקשה על המיזם החברתי שלה ואכן הצליחה: השבוע נחנך בנתניה מרכז פעילות לנשים המתמודדות עם מחלת הסרטן. ביום שני האחרון, לראשונה בנתניה ובשרון בכלל, הוקם מרכז פעילות לנשים המתמודדות והמחלימות ממחלת הסרטן. בראיון לנתניה און ליין, חשפה אפרת מימון (40), תושבת קריית השרון ואם לשלושה ילדים: “שמתי לב כי בשרון לא קיים מרכז פעילות כפי שישנו בעיר פ”ת ובגבעתיים, הנותן מענה נפשי לנשים אלו. המיזם נולד עקב תפיסת מציאות מעוותת לפיה נשות השרון המתגוררות באזור חדרה ונתניה נאלצות לנסוע במשך שעתיים בפקקי התנועה בשעות הבוקר ע”מ לענות לצורך הנפשי לו הן זקוקות. לא ייתכן כי חולות מבוגרות, למשל, שאין ברשותן את היכולת העצמאית להתנייד מחוץ לעיר, תאלצנה לוותר על בריאות הנפש. הרי גוף בריא בנפש בריאה…ידוע כי קיים קשר ישיר בין בריאות הנפש להחלמה ממחלת הסרטן והקטנת הסיכון להישנות המחלה. למה לא להקים מרכז כזה בעיר שלי, בעצם?”, היא פותחת את השיחה. בחודש שעבר יזמת אירוע התרמה במיני גולף נתניה, אשר מטרתו העיקרית הייתה, קידום המרכז.  את חושבת שזה מה שתרם לכך שהעירייה למעשה הרימה את הכפפה?  “גם. ראשית, יום הכיף נחל הצלחה רבה וצברתי מאגר של כמאה נשים אשר התרגשו לשמוע כי בקרוב ייפתח המרכז. כולן אישרו שבשמחה תשתתפנה בפעילות המבורכת. תראי, בעיקרון, לאחר שהתוודעתי לכך שלסניף האגודה למלחמה בסרטן בנתניה אין מרכז פעילות, החלטתי לעבוד לפי הספר: תחילה נפגשתי עם אתי יוזף, אחראית מחלקת מתנדבים בעיריית נתניה. לאחר שקיבלתי את ברכת הדרך פניתי ללירז ישעיהו, מנהלת מתנ”ס קריית השרון בבקשה לתמוך במיזם. לירז חיבקה בחום את הרעיון וברוחב לב יחד עם סמדר...
לחבק את הגבול

לחבק את הגבול

אחד האתגרים בהורות היא למצוא את נקודת ההתמזגות בין אהבה לגבולות.. חצי צעד לפני כניסה הביתה. חזרנו ממסיבת לב’ בעומר שארגנו ההורים בגן. הנעליים מלאות חול. “ליבי תורידי את הנעליים בחוץ” “אמא, תורידי לי את” “קוקי, תורידו את הנעליים בעצמך, וכנסי ישר למקלחת” “לא רוצה, תורידי לי את!” אמא, עייפה מיום ארוך, מרוקנת ממילוי רצונות של שני ילדים, על הידיים שלה, מורי, שגם אותו צריך לקלף מחול ומריח של עשן מדורה. “ממי, תורידי את הנעליים, אני מכניסה את מורי למקלחת ומחכה לך” ואז פורץ לו בכי עיסתי. בכי שהוא ערבוב של עייפות, התחלת מקח שתכליתו לכופף את ההורה עד לגובה של הסרת הנעליים, ובדיקת גבול. אמא המשיכה לעמוד לידה, מחכה לראות לאן זה הולך. וזה לא הולך, זה עומד וממשיך להשמיע קול בכי צורמני. “אני רוצה את אבא!” “ממי שלי, מה את רוצה?” “שתוריד לי אתה את הנעליים!” בדיוק בנקודה הזאת, ראיתי איך הבכי העיסתי מתפרק למרכיביו. ראיתי את העייפות. ראיתי את המקח. וקלטתי את הצורך בגבול. יכולתי להשקיע שנייה ורבע בהסרת הנעליים, ובא לציון שקט גואל. אבל, אני יותר ויותר קולט איך הצורך שלי בשקט ואו בהמנעות מרגשות אשם, גורם לי לקצר לה תהליכים, טכניים ואו רגשיים, קיצור שגוזל ממנה את היכולת והזכות לפתח שרירי נפש תומכי עמוד שדרה. אני קולט איך הצורך שלי לחסוך ממנה התמודדויות גורם לה להתרושש ממאגרי ביטחון ועוצמה משל עצמה. קלטתי איך האובר פרוטקטשן שלי מזיק כמו עברייני הפרוטקשן, אותם אלה שכביכול מציעים הגנה, אבל בפועל גוזלים את מה שאתה אמור להרוויח בזכות זיעת אפך. קלטתי שאני מאמן אותה לייחל לקיצורי דרך. שאני מאמן אותה לחכות למושיע מבחוץ. שאני מאמן אותה להתייאש מהר ולצפות שבכי קורבני יביא איזה גיבור חיצוני שיציל את המצב בשבילה. קלטתי שאני מאמן אותה להיות דומה...

בין צחוק לחוק

בגלל זה קוראים לזה “שם-חוט הורית”, ההורה שם חוט והילד בודק עד כמה אפשר למתוח אותו.   בין צחוק לחוק מורי מנסה לטפס על המגלצ’ה, ליבי סיימה להכין עוגת דבש מחול. העגלה נמצאת ליד הנדנדות, צריך ללכת להביא אותה, הולכים הביתה. ליבי: “אבא לך תביא את העגלה, הפעם אני רוצה לשבת” אני: “ממי, אי אפשר, מורי לא יכול לעמוד על המדרגה” ליבי: “לא בא לי, אני רוצה לשבת, אני עייפה” לפני שנים שמעתי משפט שמשמש אבן יסוד בבניין הורותי: אל תרשה לילדך דבר שאחר כך יהיה עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר כך יהיה עליך להתירו. בזכות המשפט הזה אני משתדל לא להיכנס למאבקים. או שאני מוותר מראש, כי יודע שהאיסור נובע מאגו, או מעצלנות. או שאני יודע שחייב לאסור, ואין סיכוי שאתיר. ואז מוצא בתוכי את נקודת הוודאות הפנימית. כשאני מתחבר לנקודה הזאת, ליבי מזהה את זה מיד, ומשתפת פעולה עם כל החלטה שלי, בלי שום התנגדות. אני לא יודע איך היא מזהה, אבל זה עובד כמו בלוטוס’. ויש את אזורי הביניים. האזורים בהם אני לא סגור על עצמי. רגעים בהם אני מזהה שנכון לאסור, אבל אין בי הכוח. רגעים בהם ריצפת הוודאות הפנימית מרוחה בשמן חלקלק, ואין סיכוי שאצליח לעמוד עליה. או רגעים בהם אני פועל מתוך אפקט הריצוי. מתוך פחד שמא הסירוב שלי יגרום לה להרגיש פחות אהובה, או חלילה שהסירוב יגרום לה פחות לאהוב אותי. היום היה רגע כזה. ידעתי שלא נכון להסכים שהיא תשב בעגלה, ושאת מורי אחזיק בידיים כל הדרך. ידעתי שמורי עייף מדי. ידעתי שאני עייף מדי. ידעתי ולא היה בי העוז לעמוד על האיסור. לא היה בי הכוח להתחיל ולחפש את נקודת הוודאות בתוכי, ובלי האחיזה בנקודת הזאת, כל סירוב יוליד בכי, ולא היה לי...
ניצחתי

ניצחתי

“אלה לא החיים הראויים לי”, אני זוכרת שאמרתי לעצמי. “מגיע לי משהו טוב יותר מזה, אני יודעת”. זה היה בגיל עשר. ילדה קטנה שיודעת בכל ליבה שמה שקורה בבית הוא לא מה שצריך לקרות. ילדה בת עשר שיודעת שלילדים האחרים בבית הספר יש חיים יותר טובים, יותר נורמליים, יותר שפויים. כבר אז ידעתי והבנתי ורציתי וחלמתי וביקשתי מאלוהים בכל יום שייתן לי כוח לעבור את כל מה שהיינו עוברים. אני, אמא, ושני אחים שלי. זה היה אבא. אבא היה מורה בבית ספר, בעל תואר שני בחינוך והיה גם פעיל פולטי בעיר בה היינו גרים. אבא, היה חוזר מבית הספר כשאנחנו היינו חוזרים מבית הספר. לא כמו אבות אחרים שחוזרים בשש בערב. הוא היה איתנו לא מעט שעות.  חלום של כל ילד. רק שהחלום הממומש הזה, היה מבחינתי חלום בלהות. אימה, כאב, חושך. כשאבא היה חוזר מהעבודה היינו צריכים לשתוק. כי אם היינו אומרים משהו שלדעתו לא נכון, הייתה מוטחת בפנינו, או בגופינו, מכה מידו העצמתית. לפעמים הוא היה מחליף את המכה הפיזית למילים שהיו חודרות כמו סכין ללב, משפילות את עצם קיומינו ומבהירות לנו באופן לא מודע, שאבא לא מכיר אותנו בכלל, אבא לא יודע כמה אנחנו פוחדים ממנו ורגישים כל כך, ורוצים רק חיבוק קטן ומילה טובה אחת. קטנה. אפילו לא מילה. רק חיבוק שותק ואוהב. כי אנחנו הילדים שלו. כי הוא זה שהביא אותנו לעולם עם אמא. ומה עם אמא? למה אותה הוא לא מחבק באהבה? הרי הוא הביא אותנו לעולם יחד איתה. וזו הרי מהות האהבה בחיים. ילדים. משפחה. חום. לא ככה? ככל שהשנים עברו הייתי מודעת יותר לכך שלחיות בצל השואה הפרטית שלי הוא משהו זמני. אבל ככל שהייתי מודעת כך ספגתי יותר מכות, יותר השפלות,...
בגלל האהבה: ניסיון התאבדות כפול בנתניה

בגלל האהבה: ניסיון התאבדות כפול בנתניה

צעיר וצעירה בני 19 ניסו להתאבד הלילה בדקירות, ככל הנראה בעקבות התנגדות הוריהם לאפשר להם להתחתן. במשטרת נתניה נפתחה חקירה הבוקר (שבת) התקבל במשטרת נתניה דיווח על מקרה של דקירות שאירע בשטח בית ספר “יונתן בעיר”. כוחות משטרה בפיקודו של מפקד משטרת נתניה, נצ”מ דורון תורג’מן, הגיעו למקום ומצאו שם צעיר וצעירה דקורים. הצעירה הייתה במצב קל ואילו מצבו של הצעיר היה קשה יותר. מחקירה ראשנית עולה, כי על פי החשד, הורי שני הצעירים התנגדו לרצונם של הצעירים להינשא. עקב כך החליטו השניים להתאבד. עוד על פי החשד דקר הצעיר את חברתו ולאחר שחשב שהיא מתה עלה על גג בית ספר יונתן ודקר את עצמו. לנתניה און ליין – ksn נמסר, כי שני הצעירים פונו לבית חולים “לניאדו” להמשך טיפול רפואי. במשטרה הוחלט לעצור את הצעיר, כשמצבו יאפשר זאת. החקירה...