ניצחתי

"אלה לא החיים הראויים לי", אני זוכרת שאמרתי לעצמי. "מגיע לי משהו טוב יותר מזה, אני יודעת". זה היה בגיל עשר.

ילדה קטנה שיודעת בכל ליבה שמה שקורה בבית הוא לא מה שצריך לקרות. ילדה בת עשר שיודעת שלילדים האחרים בבית הספר יש חיים יותר טובים, יותר נורמליים, יותר שפויים. כבר אז ידעתי והבנתי ורציתי וחלמתי וביקשתי מאלוהים בכל יום שייתן לי כוח לעבור את כל מה שהיינו עוברים. אני, אמא, ושני אחים שלי. זה היה אבא. אבא היה מורה בבית ספר, בעל תואר שני בחינוך והיה גם פעיל פולטי בעיר בה היינו גרים.

אבא, היה חוזר מבית הספר כשאנחנו היינו חוזרים מבית הספר. לא כמו אבות אחרים שחוזרים בשש בערב. הוא היה איתנו לא מעט שעות.  חלום של כל ילד. רק שהחלום הממומש הזה, היה מבחינתי חלום בלהות. אימה, כאב, חושך.

כשאבא היה חוזר מהעבודה היינו צריכים לשתוק. כי אם היינו אומרים משהו שלדעתו לא נכון, הייתה מוטחת בפנינו, או בגופינו, מכה מידו העצמתית. לפעמים הוא היה מחליף את המכה הפיזית למילים שהיו חודרות כמו סכין ללב, משפילות את עצם קיומינו ומבהירות לנו באופן לא מודע, שאבא לא מכיר אותנו בכלל, אבא לא יודע כמה אנחנו פוחדים ממנו ורגישים כל כך, ורוצים רק חיבוק קטן ומילה טובה אחת. קטנה. אפילו לא מילה. רק חיבוק שותק ואוהב. כי אנחנו הילדים שלו. כי הוא זה שהביא אותנו לעולם עם אמא. ומה עם אמא? למה אותה הוא לא מחבק באהבה? הרי הוא הביא אותנו לעולם יחד איתה. וזו הרי מהות האהבה בחיים. ילדים. משפחה. חום. לא ככה?

ככל שהשנים עברו הייתי מודעת יותר לכך שלחיות בצל השואה הפרטית שלי הוא משהו זמני. אבל ככל שהייתי מודעת כך ספגתי יותר מכות, יותר השפלות, יותר כאב. כשהתחלתי לענות לו ולהתגונן בפניו, כך קיבלתי עוד ועוד תגובות זועמות יותר, חדות יותר, שורטות יותר.

מאותו יום בו אמרתי לעצמי שאני ראויה לחיים טובים יותר, אי-שם בגיל עשר, הייתה מישהי אחת שהייתה האור הקטן בתוך החושך הגדול. המחברת שלי. כתבתי בה את כל מה שעולה בראשי. ראש קטן של ילדה קטנה שמבקש שקט. נחמה. אהבה. חום. חיבוק. הערכה. שלווה אמיתית. כתבתי בה שירים שהמצאתי, חלומות שחלמתי, בקשות מאלוהים. הכל. היא הייתה שם בשבילי, פתחה את ליבה ודפיה ונתנה לי להיות אני. שרון. ללא כל תנאי וללא גבולות. היא נתנה לי להביע את עצמי, לרקום חלומות ממילים ולפסל את נשמתי.

 היום, כשאני אמא ליובלי, הילד הכי מדהים בעולם, נשואה ליניב, שהוא אבא נפלא ומלא רגישות ואהבה – אני יודעת שניצחתי. היום, כשהכתיבה היא לא רק זמן איכות אלא מקור הפרנסה שלי, אני יודעת שזכיתי.

ניצחתי את הכאב, ניצחתי את המכות, ניצחתי את ההשפלה, זכיתי בחיים.

אבל גם במלחמה, בה אתה מנצח בגדול, גם אז, תמיד תרגיש את הסכין הזו שחדרה לך ללב והשאירה בך צלקת שלעולם לא תיעלם.

צלקת. אבל עם כל כך הרבה יופי.