דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים
ניצחתי

ניצחתי

“אלה לא החיים הראויים לי”, אני זוכרת שאמרתי לעצמי. “מגיע לי משהו טוב יותר מזה, אני יודעת”. זה היה בגיל עשר. ילדה קטנה שיודעת בכל ליבה שמה שקורה בבית הוא לא מה שצריך לקרות. ילדה בת עשר שיודעת שלילדים האחרים בבית הספר יש חיים יותר טובים, יותר נורמליים, יותר שפויים. כבר אז ידעתי והבנתי ורציתי וחלמתי וביקשתי מאלוהים בכל יום שייתן לי כוח לעבור את כל מה שהיינו עוברים. אני, אמא, ושני אחים שלי. זה היה אבא. אבא היה מורה בבית ספר, בעל תואר שני בחינוך והיה גם פעיל פולטי בעיר בה היינו גרים. אבא, היה חוזר מבית הספר כשאנחנו היינו חוזרים מבית הספר. לא כמו אבות אחרים שחוזרים בשש בערב. הוא היה איתנו לא מעט שעות.  חלום של כל ילד. רק שהחלום הממומש הזה, היה מבחינתי חלום בלהות. אימה, כאב, חושך. כשאבא היה חוזר מהעבודה היינו צריכים לשתוק. כי אם היינו אומרים משהו שלדעתו לא נכון, הייתה מוטחת בפנינו, או בגופינו, מכה מידו העצמתית. לפעמים הוא היה מחליף את המכה הפיזית למילים שהיו חודרות כמו סכין ללב, משפילות את עצם קיומינו ומבהירות לנו באופן לא מודע, שאבא לא מכיר אותנו בכלל, אבא לא יודע כמה אנחנו פוחדים ממנו ורגישים כל כך, ורוצים רק חיבוק קטן ומילה טובה אחת. קטנה. אפילו לא מילה. רק חיבוק שותק ואוהב. כי אנחנו הילדים שלו. כי הוא זה שהביא אותנו לעולם עם אמא. ומה עם אמא? למה אותה הוא לא מחבק באהבה? הרי הוא הביא אותנו לעולם יחד איתה. וזו הרי מהות האהבה בחיים. ילדים. משפחה. חום. לא ככה? ככל שהשנים עברו הייתי מודעת יותר לכך שלחיות בצל השואה הפרטית שלי הוא משהו זמני. אבל ככל שהייתי מודעת כך ספגתי יותר מכות, יותר השפלות,...
לחיות את הייעוד/ שרון בר-אל תמיר

לחיות את הייעוד/ שרון בר-אל תמיר

הפעם הראשונה בה התחלתי לכתוב, הייתה כשהייתי בת עשר. זה התחיל ביומן סודי ביותר שאף אחד לא הורשה להביט בו, להציץ בתוכו או להתקרב אליו במרחק של פחות משני סנטימטרים. אחרי מספר חודשי שב”כניקיות ממולכדת של נערה טרום-מתבגרת, החלטתי לנטוש את היומן ולעבור לדבר האמיתי. התחלתי לכתוב שירים. כל כמה ימים התרוצץ לו שיר ענוג וחדש במוחי הקודח. שירים על אהבה בלתי ממומשת, על אושר, עצב, שמחה, שלווה, מהות החיים, ובכלל – כל דבר חדש שקרה לי הפך לשיר עמוק  ומרענן. אחרי מספר שנות רזומה של עשרות שירים, הגיע הרגע ששינה לי את החיים. חגגנו בר-מצווה לאחי הצעיר יותר ממני, באחד מהאולמות המגניבים- כולל הבורקס, העוף ועוגת השוקולד החמה- באזור חיפה בו גרנו. ההורים שלי הזמינו די.ג’י- אחד הטובים שהיו אז. הם הזמינו מתנות קטנות לאורחים בצורת דרג’ה עטוף באריזות מיוחדות ומהממות, שוקולדים עטופים בנייר כסוף, בר משקאות מיוחד ועוד כל מיני דברים מדליקים שבחתונה שלכם, לבטח הייתם מבקשים לקבל. אבל משהו אחד הם שכחו. ברכת בר מצווה מאחי לכל האורחים. ואני, נערה בת 16, יפת מראה, עגלגלה וחביבת הקהל, החלטתי לקחת על עצמי את חובת הכתיבה. אם להיות כנה, לא ממש תכננתי מה לכתוב, פשוט כתבתי, בלי לחשוב יותר מידי, רק הרגשתי, אהבתי, התחברתי, הייתי. התגובות היו מרגשות. קבלתי מחמאות מפה ועד ראש הנקרה ובחזרה. הרגשתי בעננים. הו יה! ושם הכל התחיל. התחושה הזאת שמשהו נוצר בתוכי, בנפשי, במוחי ובליבי, ויוצא אל אויר העולם בצורת מילים. תחושה של סיפוק מטורף ואושר קטן ומלא מתיקות, ממש כמו לידה קטנה, כל פעם מחדש. (רק בלי צירים, בחילות ואפידורל…) ואהבתי את זה. התמכרתי לאושר הזה, למתיקות האינסופית, ליכולת הזאת לתת לאנשים להרגיש שהם הדבר החשוב ביותר בעולם עכשיו. ברגע המיוחד הזה, בו הם...
אודות שרון בר-אל תמיר

אודות שרון בר-אל תמיר

שלום לכם אנשים יקרים, שמי שרון בר-אל תמיר, נשואה+קסם בן 3.5, מנתניה. יוזמת ובעלת “מילים מדברות – כתיבת ברכות לאירועים בהתאמה אישית” . כותבת מגיל 10. נושמת מילים וחולמת אותיות. כבר שמונה שנים שאני כותבת ברכות ייחודיות לאירועים, ובכך מגשימה את הייעוד שלי – לגרום לאנשים להתרגש בכל הנשמה ועד דמעות, דרך המילים. אתם מוזמנים לדבר איתי ברגעים החשובים ביותר בחייכם. באהבה, שרון. זה הפייסבוק שלי, וזה הפייסבוק של מילים...