דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים

תובנות בהורות: לגדול להיות אבא

איך "להיות בגובה העיניים" עם הילד, יכול להיות דבר אשר מזיק לילד ולהורה? והאם הניסיון שלנו "להנדס" את הילדים שלנו לאהוב אותנו, הוא חלק בלתי נפרד מהלימוד מה לא לעשות?

תובנות בהורות: לגדול להיות אבא

צילום fotolia

לשמחתי, משברים מתחילים אצלי כטביעה, ואיפשהו, בין האמצע לסוף, הופכים לצלילה שמאתרת פניני תודעה בקרקעית.

בשנות ההורות שלי גיליתי לא מעט פנינים בתוך כל הצלילות.

כבר המון זמן, אולי מאז שליבי נולדה, אני מזהה שאני מנסה להנדס את הילדה שלי לאהוב אותי. מנסה להנדס אותה להיות הילדה שתגרום לי להרגיש שעשיתי “עבודה טובה”. שתעמוד בסטנדרטים לאדם שאני עצמי מתיימר להיות. חכמה, מבריקה, נעימה, חומלת, אוהבת כל, תומכת, מפרגנת, נדיבה, עמוקה, בטוחה, אסרטיבית, וענוותית.

היא הרבה מאוד מכל זה רוב הזמן, אבל העיניים שלי בוחרות לסמן בעיגול דווקא את הרגעים והחלקים שהיא לא כמו ברשימת הסופר…גירל.

ביום שישי האחרון עד שני בבוקר, כל כמה שעות נדלק גפרור שהצית בי כעס עד כדי זעם כלפיה. וככל שזה קרה אצלי יותר, כך היא נתנה לי יותר גפרורים להדליק.

מחוץ לתחושה המייאשת הזאת, עמדה מצלמת מודעות שצילמה וערכה בשבילי את המכנה המשותף של כל הרגעים הקשים.
גם בצפייה הישירה וגם בעריכה, זיהיתי שהמכנה המשותף של כל הרגעים האלה, היה הצורך שלי שהיא תאהב אותי, וחוסר שביעות הרצון שלי מזה שהיא גורמת לי להרגיש שאני לא מצליח ב”משימת ההורות שלי”.

קלטתי שאני פגוע מהילדה שלי. כמו שכילד הייתי, היה פגוע מהילדה בכיתה שלא רצתה להחזיר לי אהבה. וכמו אז גם היום, כתגובה משכתי לה בצמה.

הפגיעה הזאת גרמה לי להסתכל עליה במבט שיש להורים חסרי שביעות רצון מהילד. מבט של סירופ מיאוס, מהול במים שקופים של רצון להתקרבות ופיוס.
והיא ששתתה מהמבט שלי, הביטה חזרה באותו מבט. מבט מהצד כזה. מבט שמנסה לצוד את מצב הרוח הפנימי של זה שעומד ממול.

למרות שהייתי מודע, לא הצלחתי לשנות את זה ליותר מכמה דקות.

באותם יומיים של מעין “ברוגז” מקוטע, פחדתי. פחדתי שהיא תגדל להיות ילדה שמרגישה שאבא שלה לא מבין אותה בכלל. ושהיא תרגיש שאבא שלה חסר שביעות רצון ממנה באופן כרוני.

פחדתי שהיא תרגיש כמו שאני הרגשתי כילד, ועדיין מרגיש בשורש שלי מול העולם. אמר פעם ויניקוט, “אנחנו לא חרדים ממה שיהיה, אנחנו חרדים ממה שכבר קרה”.

אחרי כל כעס והתפרצות כלפיה, היה שקט של כמה שניות או דקות, ואחריהן באתי לחבק וקיבלתי חיבוק. הרגשתי שגם היא מפחדת. מפחדת שאבא שלה יתרחק מדי, ולא יחזור מהמרחק הזה. אז היא חיבקה גם, וחזק, לשנייה וחצי.

ואז, הגיע יום שני בבוקר. התעוררתי מוקדם מאוד. סיימתי כמה דברים על המחשב. וליבי התעוררה בדיוק כשסיימתי. היא ביקשה שוקו. אני ביקשתי חיבוק של בוקר טוב, המילים שהשמעתי היו “תני לי חיבוק של בוקר טוב”. אבל מתחת למילים שנאמרו, היה לחן שהעביר היישר ללב את התחושה: “איזה ילדה לא נעימה את, תלמדי כבר להיות חמה נעימה ואוהבת”. היא לא התייחסה, ושוב ביקשה שוקו הפעם בטון גבוה שמנמיך לי את הלב, טון כזה שלעתים קרובות מתלווה אליו גם מלל כמו “דייייי” צורמני.
קמתי להכין לה שוקו. עם אנרגיה ששוב לא שבעת רצון מזה שהילדה שלי לא מחבקת אותי עם בוקר טוב, כמו שהילדים מסדרת הטלוויזיה המיתולוגית “בית קטן בערבה”, מחבקים את אבא שלהם.

הכנתי את השוקו ולא סגרתי מספיק טוב את הבקבוק. השוקו נשפך קצת, והיא התחילה לבכות את המילים “תראה מה עשית עכשיו??????”
המשפט הזה לחץ לי על כפתור האשמה. כפתור שעליו חרוטה טביעת האצבע של אמי.

וזה היה השיא.

התפרצתי עליה. “די!!! אין שוקו!!! לכי תשבי בספה!!!!”” הבכי המתלונן על השוקו הפך לבכי עמוק של הפתעה פחד ועלבון.

הבית התעורר. ליבי הלכה לאמא לקבל חיבוק ארוך וחופן. הבית התארגן אחרי זה. ליבי התקרבה לדלת לצאת עם אמא לעוד יום של גן.
בדרך כלל אנחנו מתחבקים בדלת. או לפחות נשיקה באוויר, פלוס כמה מילים שמרפדות געגוע. אבל הבוקר לא דיברתי אתה. האגו שלי ישב על העץ ולא היה מוכן לרדת. היא יצאה והסתובבה לכיווני לראות מה אני אגיד או אעשה. ולא עשיתי כלום. רק הסתכלתי לה בעיניים. לחצי שנייה והסטתי המבט.
הרגשתי שאני והיא בגובה העיניים ולא במובן הטוב של הביטוי. אני והיא באותו גובה רגשי. בגובה הזה היא מחזיקה את השלט למצבי הרגשי, ולהיפך.

פתאום מגובה העיניים הזה, הכל התבהר לי: כל הפעמים שהיא אומרת לי “אבא דייי!” או מתרחקת מחיבוק. או מתעלמת מפנייה שלי אליה. זה אך ורק כשאני לא מדויק כאבא. זה אך ורק כשהיא מרגישה שאנחנו בגובה העיניים. וזה לא נעים שאבא באותו גובה רגשי כמוך. זה אפילו יכול להיות מפחיד, בגלל שאם אבא בגובה שלי, אז אין אף אחד בנקודת מבט גבוהה יותר שרואה מלמעלה, ויכול לנהל את המצב, ולתת הרגשת ביטחון. אם אבא בגובה העיניים, מי יהיה הסמכות שאפשר לסמוך עליה.

ליבי כמו כל הילדים בעולם, מזהים באופן לא מודע מתי ההורים מאבדים את הגובה שהם אמורים להיות בו.

ה”דיייי” וההתעלמות מחיזוריי או מהפצרותיי, בכל אותם רגעים שהיא כאילו “לא סופרת אותי”, זאת פשוט הדרך שלה להגיד לי: ‘הלו, תגדל להיות אבא!’.

איך גדלים להיות אבא? לא יודע להגיד באופן מוחלט, רק יודע שכשאני מרגיש גדול ובטוח, הקשר בינינו שקט ואוהב. ומאז בכל פעם שאני חווה אותה ‘לא סופרת אותי’, אני פשוט קולט שהיא מכוונת אותי ליישר את הגב.

מוזמנים לקרוא מאמרים נוספים שלי בבלוג של שרון כהן – משמהות

שרון כהן

שרון כהן, יועץ זוגי ומשפחתי.
• מנחה פינת טיפול זוגי בתוכנית הטלויזיה של עדן הראל ועודד מנשה
• מורה לילדים ונוער במרכזים למחוננים
• מנחה סדנאות להורים והשתלמויות למורים, לשיפור התקשורת עם הילד
•מרצה על הורות וזוגיות.

למי שרוצה לקרוא עוד או להיפגש לשיחות יעוץ או להזמין הרצאות
מייל: sharon@mashmahut.co.il
טלפון: 0522491993
אתר: mashmahut.co.il
יוטיוב : שרון כהן משמהות
פייסבוק: שרון כהן משמהות
שרון כהן

Latest posts by שרון כהן (see all)

תגובות

תגובות

2 תגובות

  1. מקסים. שרון אתה כותב ומבטא כל כך הרבה סיטואציות מחיי הורה. בכל פעם אתה מאיר את עיני…. תודה!!!

    השב
  2. תודה גלית. ואת במילים שלך מאירה את לבי.

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים