שינויים בהרגלי הצפייה

5
7

על היכולת ליהנות מיובל המבולבל ושאר כוכבים, אפילו אם זה דורש שינוי תודעתי קל פה ושם :-)

————-

נתחיל בוידוי קטן. יש כמה תכניות טלוויזיה לילדים ונוער שאני ממש אוהבת לראות עם הילדות. כמו רובכם גם אני עברתי את כל שלבי ההתנגדות לנושא הטלוויזיה, החל מאיסור מוחלט (שהוסר בשנייה שהפכתי לאמא לשתיים) וכלה ברצון להקפיד על תכנים איכותיים במיוחד (במילים אחרות אמא מבאסת) אבל יום אחד באתי לאסוף את ביתי מהגן ומצאתי אותה רוקדת לצלילי “אני מאמין בעצמי” של יובל המבולבל (שלא ממש עמד ברף התרבותי שהצבתי דאז). ראיתי את מבט האור,השמחה וההזדהות בעיניים שלה והבנתי מייד את גודל הטעות שלי. הבנתי אז שהתפקיד שלי הוא לא להיות הצנזור הראשי לענייני איכות. התפקיד שלי הוא לנסות לראות את העולם גם דרך העיניים של הילדות שלי. והן אהבו את יובל המבולבל. פשוט כי הוא… מבולבל… ופגיע… וטוב לב… ושטותניק… וזה ממש לא חשוב להן אם הוא סיים בית ספר למשחק או אם יש לו קול רדיופוני. הלקח הזה היה משמעותי עבורי כי הוא גרם לי לזרום עם האהבות של הילדות שלי (עד שיר הפסטיגל ושאר מיני תועבה קיצוניים, גם לי יש את הגבולות שלי). ומכיוון שמכל מלמדיי השכלתי, כמה מהתכניות האלה אפילו התחבבו עליי למדי…

אז הנה כמה תכניות ילדים שאנחנו אוהבים במיוחד בימים אלו:

אליפים

עזבו אתכם ממשחקי הכס, הסמויה או בית הקלפים. תשמעו לי: אליפים! ואת כל העונות!

רק משיר הפתיחה (“ילד השדה”) אתה נזרק לניחוח של ארץ ישראל הישנה והטובה. אסוציאציות של: בן שמן –שמעון פרס, כדורי – יצחק רבין והדסים – גיא ויהל ;-).

אח, החיים בפנימיה. כמה מגניב זה יכול היה להיות. אני זוכרת שבכתה ח’ הגיעו אלינו לבית הספר מדריכים מ”בית ספר לקציני ים” בעכו כדי לשכנע אותנו להתגייס אה סליחה ללמוד בפנימייה. מבט קצר במדריכים בלבן ובסרטון התדמית שכלל בחורים חסונים בסירה מלפפים חבלים סביב כל מיני ברזלים הספיק לי ולחברתי האהובה ל. כדי להחליט בוודאות גמורה שנועדנו לחיות חיי ימאות… (זה לא צלח, תרתי משמע)

ואיזה כיף באליפים אחרי כיבוי אורות. הבנות מתגנבות אל מגורי הבנים, הבנים מתגנבים אל מגורי הבנות, הוא אוהב אותה אבל מתבייש, היא אוהבת את המופרע ותחזיר אותו למוטב. אני ועודד יושבים מחויכים משחזרים את רגעי התמימות וזורקים טיפים של “עשה ואל תעשה באהבה ראשונה” לבנות. אין חכם כבעל נסיון. סליחה הרשו לי לדייק: אין חכמה כבעלת נסיון. אין טיפש כבעל שהעז לצאת עם עוד מישהי חוץ ממני אי פעם ;-)

רינת

אוקיי אני אוהבת את רינת. כן אמרתי את זה. אני אוהבת את רינת כוכבת הילדים. וזה לא תמיד היה ככה בינינו. עד שנולדה ביתי השלישית די חשדתי בה. לא סומכת על נשים ללא קמטי הבעה. אבל רק רינת מצליחה להושיב את השובבה שלי בשקט ליותר מחמש דקות.

“מי רוצה רינת?” אני שואלת כל יום בשעה שש וחצי בערך, כשהאופציה האחרת מבחינתי היא לחוות התמוטטות עצבים כוללת. ” אני !!! ” צועקת בהתלהבות השובבונת ומתיישבת לראשונה במהלך היום. אחח איזה שקט ורוגע. רינת מפציעה על המרקע כמו דודה אהובה שהגיעה לבייביסיטר ולי יש זמן להתפנות קצת לתינוקת.

לפעמים אני אפילו גם צופה. וואלה אני אפילו לא סובלת. קודם כל זה שינוי מרענן לשמוע כוכב ילדים שאשכרה יודע לשיר. שנית אני מעבירה דקות ארוכות בנסיון להבין אילו טיפולים קוסמטיים היא עוברת, שכן הזמן עצר מלכת על פניה (וכך גם ההבעות) וזה רק עניין של זמן עד שאצטרך לשקול גם אני אמצעים דומים. תמיד גם מסקרן לנסות ולהבין מה מתרחש מאחורי הקלעים. למה למשל החליפו את הבובה מימי בשחקנית אחרת? מימי התבאסה שהפוקוס לא עליה? מימי בחייך, אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים… את זה מלמדים בשיעור הראשון בבית צבי, לא? אבל תכלס ובלי ציניות, כיף לשיר ביחד עם הילדות שלי שירים שאני גדלתי עליהם. נעמי שמר, עוזי חיטמן, עופרה חזה. אני הייתי לגמרי במחנה עפרה חזה אגב. זכורה לי במיוחד תובנה שעברה במוחה של אחת הבנות, עת צפינו ברינת מבצעת את שירי עפרה חזה. על השיר “מישהו הולך תמיד איתי” היא אמרה לי: “אמא, נראה לי שזה שיר על הכלב שלה…”

פיניאס ופרב

איזה זוג ילדים חמודים. וואלה אם היו לי בנים (אולי בגלגול הבא) הייתי רוצה שהם יהיו כמו פיניאס ופרב. חכמים, סקרנים, אחים טובים והכי חשוב: הבית תמיד מסודר פיקס בזמן שאמא מגיעה הביתה.. חוץ מזה הייתי מוכנה להחליף את צי החתולים שלנו בפלטיפוס אחד ויחיד. קלי קלות.

*************

כשאני מתערערת ולא בטוחה אם כל זה חינוכי מספיק או איכותי מספיק, או כשאני תוהה אם עליי לשמש דוגמא אישית ולקום ממקום מרבצי על הספה, אני נזכרת בהנאה בחלק מרגעי היחד המשפחתיים שלנו כשהייתי ילדה. בהורים שלנו המצטופפים איתנו על השטיח בסלון כדי לצפות בסדרה “תהילה” בשמונה בערב בכל יום שני. מדקלמים כולנו יחד את משפט הפתיחה האלמותי:  “!You say you want fame? Well fame costs! And right here is where you start paying, in sweat”

אמנם את כל שנות השמונים העברנו אמא שלי ואני בחותלות, אבל למעט הנקודה הכואבת הזאת, נשארתי עם זיכרונות יפים של יחד. עם הרגשה שאם ההורים שלנו יושבים פה איתנו, נהנים ביחד איתנו, הרי שהם מבינים אותנו. ואנחנו מבינים אותם. וההרגשה הזאת חשובה כנראה אפילו יותר מ”איכות” או “חינוך”…

אז המלצה שלי: מרתון אליפים משפחתי! ויפה שעה אחת קודם :-)

5 תגובות

  1. הרגת אותי עם רינת … איך אני מכירה אותך חחחחח מותק תהי רגועה זה בסהכ איפור טוב
    ודרך אגב כל הכבוד על הסבלנות לצפות בתכני ילדים

  2. קראתי, אהבתי. מסכים ב-100%. פיניאס ופרב סדרה קורעת, ואליפים בהחלט מצוינת ומרגשת. תיהני מה'ביחד' הזה עם הילדות כמה שאת יכולה, כי מהר מאוד, בערך בתחילת גיל ההתבגרות זה נעשה יותר ויותר נדיר, ורק השתדלי לשים לב שלא תתפסי את עצמך צופה ברינת לבד..

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן