דלג על המודעה

נולדה עם המדינה

יהודית אנושי חגגה בערב יום העצמאות 67 למדינה ולה. בראיון לנתניה און ליין מספרת אנושי, האמא של התיאטרון העירוני, את סיפורה – שבמקרים רבים הוא סיפורה של מדינה שלמה

נולדה עם המדינה

יהודית אנושי. צילום איציק בן שושן לנתניה און ליין - ksn

יהודית אנושי חגגה בערב יום העצמאות 67 למדינה ולה. בראיון לנתניה און ליין מספרת אנושי, האמא של התיאטרון העירוני, את סיפורה – שבמקרים רבים הוא סיפורה של מדינה שלמה.

יום העצמאות בעבור יהודית אנושי לא רק מסמל את תאריך לידת המדינה, אלא גם את תאריך הלידה שלה. בשיחה פתוחה מספרת האישה, שהקדישה את כל חייה לקידום תיאטרון החובבים בישראל בכלל ובנתניה בפרט, על הרגעים היפים, הרגשות והחוויות שחוותה כמי שנולדה עם המדינה.

“נולדתי בלוב ועליתי ארצה בגיל שנתיים למעברת בית-ליד פרדסיה. זה היה מחנה עולים. היינו שם עד שנת 59′ ואז ההורים שלי עברו לשיכון ברמת-הרצל. אני נשארתי עוד שנתיים עם אחותי הגדולה כדי לעזור לה עם הילדים והגעתי לאחר מכן. באותה תקופה, כמו כולם, פניתי לעבוד ביהלומים, למרות שעברתי את בחינות הסקר. אפילו התקבלתי למכון הנרייטה סולד בירושלים אבל אמא שלי לא הסכימה שאעזוב את הבית, לצערי, אחרת בטוח הייתי במקום אחר היום”, פותחת יהודית.

כיום את מנהלת את תיאטרון נתניה. מאין הגיע החיבור לתיאטרון?

“כשהייתי בתיכון שרת, היינו אמורים ללכת לראות את ההצגה “מעגל הגיר הקווקזי” עם חיים טופול וזהרירה חריפאי, זה היה לפני 53 שנים בתיאטרון חיפה. באתי לאימא שלי ואמרתי לה: “תני לי כסף לראות הצגה”. היא אמרה לי: “תסתכלי עלינו, אנחנו בעצמנו הצגה. אז דפקתי בדלת של הווילה שלידנו וביקשתי מבעלת הבית שתיתן לי לנקות לה את הבית כדי שיהיה לי כסף. לבסוף הלכתי להצגה שהשאירה עליי רושם ענק ואז התאהבתי! אמרתי לעצמי שאני מאד רוצה לעשות תיאטרון, אבל הנסיבות לא היו כל-כך פשוטות. בדרך כבר לא נתנו לי ללכת לצבא, התחתנתי, ילדתי את הבנות אבל החיידק הזה תמיד קונן אצלי. עם הזמן נבחרתי לרכז את ארגון נשים. עזבתי את היהלומים, כי חשבתי שאני מסוגלת ליותר. במקביל ראיתי הודעה בעיתון: ‘דרושים שחקנים לסדנת תיאטרון’. באתי, עשיתי אודישן ומאז הכל היסטוריה”.

האם את זוכרת את התפקיד הראשון ששיחקת?

“ודאי. שיחקתי את גברת בירנבאום ב’כתובה’, הרבה זמן אחרי זה עוד קראו לי ככה ברחוב. לקראת הסוף, הבמאי עזב בטריקת דלת ואני הרמתי את סוף ההצגה בלי שום ניסיון, בלי ידיעה אבל עם האהבה לעשות תיאטרון. העירייה הקצתה לי 300 שקלים להרים תפאורה בהיכל התרבות, קניתי דיקטים וסחבנו אותם עד עין התכלת, כולם, צבענו בבית של מישהו והבאנו את זה. יאמר לזכותו של משה מוסמן, שהיה התפאורן הראשון שלי ועשה את העבודה בהתנדבות, הוא והאמן מוטי בן-שושן, שניהם אנשים שבתחילת הדרך מאד חיבקו אותי, ליוו אותי ובחינם”.

עם השנים הקמת תיאטרון בשפה הערבית-טריפוליטאית. סוג של חלום שהתגשם?

“כתבתי את “מביטים אחורה בגאווה”, הצגה בשפה הערבית-טריפולטאית, על המעברה, הדי.די.טי, הכינים, המפגש עם הסוכנות במכוון בשפה הלובית. לקחתי את זה למקום אחר ביחס למחזה המקורי, “מביטים אחורה בזעם”. כתבתי את “מעגל החיים”, “הזוג המוזר” ועוד. הופענו בלונדון, ברומא ובאמת פרצנו גבולות והגענו לשיא. למעשה, בלי ללמוד תיאטרון פורמלית. כל מה שלמדתי, למדתי ליד הבימאים. בהמשך הביאו את הבמאי דור פלס שהיה פה 15 שנה ועשה הצגות מאד מוצלחות, את רמי דנון שעשה את “מניין נשים” שהיה להצלחה כבירה וכיום המנהל האומנותי הוא איציק סיידוף. אני חושבת שהייחודיות של התיאטרון העירוני נתניה, הוא שכל תיאטרון חובבים בארץ ובעולם לא מעלה הצגה יותר מעשר פעמים. בנתניה הוכחנו שמקצועיות היא לא מילה גסה. קחי לדוגמה את אנגליה, שהיא האמא של תיאטראות החובבים בעולם. כאן כל הצגה עולה בין 60-80 פעם, אולמות מלאים. אנחנו יוצאים קצת החוצה. הצגנו כבר באריאל, אנחנו משתתפים בפסטיבלים בצוותא ובדרך-כלל זוכים תמיד במקומות הראשונים. אין-ספק, התיאטרון העירוני בנתניה נחשב לאחד מהמובילים בארץ. החיבוק והתמיכה לו זוכה התיאטרון מהיכל התרבות העירוני ומעיריית נתניה, הוא הסיבה העיקרית להצלחתו. חושב לי לציין, שלצד תיאטרון נתניה פועל גם התיאטרון הספרדי, שביחד עם אפרים ברקן, הספיק לרשום הופעות בארגנטינה, במקסיקו, בצרפת ובספרד”.

באופן קבוע את נוהגת לפתוח כל הצגה בשיחה עם הקהל. למה?

“אמא או לא אמא? אני אוהבת ומוקירה את הקהל בנתניה. אני משתדלת שתהיינה הצגות חברתיות בגלל שזה התיאטרון של הקהילה, כשאני באה לפתוח הצגה, אני תמיד מדברת בשבחו של התיאטרון ואומרת שאני כן מעידה על עיסתי, שהיא התיאטרון. זו דרכי להטמיע את חשיבות התיאטרון. החלום שלי היה ועודנו: מצד אחד ליצור תיאטרון איכותי, גם אם על-פי הגדרתו מדובר בתיאטרון חובבים. מצד שני לאפשר לכמה שיותר אנשים לצפות בתיאטרון ובהצגות איכותיות במחיר שווה לכל כיס, שכן לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לממן כרטיס להצגה בתיאטרון רפרטוארי. אחד הדברים שהשפיעו עליי יותר מכל ארע לפני 28 שנה. כשעשיתי את ‘הכתובה’, הזמנתי את כל השכונה לבוא ולצפות בהצגה ומכרתי כרטיס במחיר של עשרה שקלים. בסוף ההצגה ניגשה אליי גברת ואמרה לי בעגה מרוקאית: “תראי, אני באמת אף פעם לא ראיתי הצגה, חשבתי שרק אנשים שהלכו לבית ספר מבינים הצגות, אבל אני הבנתי הכל”. זו הייתה בשבילי אבן דרך: הבאת תרבות להמונים, פשוטו כמשמעו. תיאטרון נתניה, מבחינתי, זו תרבות להמונים, כיוון שעיריית נתניה מסבסדת לתושביה את התרבות ועלות הכרטיס לעולם לא יעבור את סכום 35 השקלים”.

לפני כעשור הפסקת לשחק בהצגות. האם הוויתור היה קשה?

“ההחלטה, ברמה האישית, הייתה קשה מאד אבל הכרחית: זה לא אתי להתחרות על תפקיד מול שחקנית. אין זה הוגן, בעיניי, שכמנהלת תיאטרון אתחרה על תפקיד עם שחקנים. יש לנו בתיאטרון נתניה 24 שחקנים קבועים. כמובן שישנה תחלופה, אבל יש כאלה שהולכים איתי שנים רבות. ישנם שחקנים שהצטרפו לאחרונה לאחר שלמדו בסדנאות של רוני נוימן שעושה עבודה נפלאה”.

את לא נולדת בשם יהודית. מדוע, בעצם, הוחלף שמך

“יהודית, הוא לא באמת השם שלי. כשהגננת שאלה איך קוראים לי, אמא שלי אמרה ‘בגלל שהיא נולדה עם המדינה קראנו לה עידה, מסעודה, מזל. היא גם עדה שהמדינה נולדה’. הגננת, חנה שני, אמרה ‘יהודית’ וככה אני נקראת מגיל חמש. לפעמים אני פוגשת אותה ומזכירה לה שהיא נתנה לי את השם שלי. אני זוכרת את המעברה, את הקור, את החוסר, את הקושי בתקופה שהיה פוליו, תקופת הגזזת בה כל יום לקחו קבוצת ילדים אחרת ועשו להם התספורת. לא היה קל, אבל קיבלנו הכל באהבה. הייתה לי אמא פמיניסטית בכל רמ”ח אבריה שדחפה אותנו קדימה, אבא מקסים שבערב שבת היה לוקח תפוז, מקלף אותו, מעביר בינינו את הקליפה  ואומר לנו: “תריחו, זאת ארץ ישראל ילדים שלי. אתם, אל תיקחו מארץ ישראל, רק תתנו לה. אתם תהיו עשירים”, היינו צוחקים והוא היה ממשיך: “תהיו עשירים כי אתם תלכו לביה”ס והשכלה היא עושר. המדינה היא כמו תינוק שרוצה שיחבקו וינשקו אותו ואז הוא יגדל טוב”, ככה הוא היה אומר. וכשבאנו לשכונת רמת הרצל, רוב הילדים הלכו לביה”ס ‘מוריה’, אמא שלי אמרה “אתם תלכו איפה שהאשכנזים, בביה”ס בארי, אתם גם מסוגלים” וככה למדנו שם. אחי, ד”ר יום-טוב סמיה, שירת כאלוף בצה”ל, כל שמונת האחים שלי מאד מוצלחים וטובים, ההורים שלי השאירו שבט של קרוב ל-100 איש שהמשותף לכולם זו אהבת הארץ והמולדת”.

הזכרת את עניין העדתיות, עד כמה היא קיימת לטעמך כיום?

“ברור שהיא קיימת, גם אם ננסה להסתירה ולהצניעה. אני חירותניקית שבגיל 14 הצטרפה לתנועת בית”ר והצבעתי לבנימין נתניהו בגאווה – לכן, למשל, כל-כך כאב לי לקרוא את דבריה של השחקנית ענת וקסמן אשר משחקת בתיאטרון הנתמך על-ידי המדינה וכרטיסים להצגותיו נרכשים מכספם של כל חובבי התיאטרון באשר הם. קיים הבדל בין חופש הביטוי לחופש השיסוי והגיעה העת שנפסיק לקטלג אנשים לפי צבע עור, רקע או חתך סוציו-אקונומי, עדתיות או דרך ביטוי האות ח’ או ע’. בסופו של דבר, כדי להקים את המדינה היטו ספרדים ואשכנזים שכם לשכם ובמלחמות ישראל נהרגים זה לצד זה הקיבוצניק ותושב עיירת הפיתוח, הצעיר שהתגורר בצפון תל-אביב או הצעיר שהתגורר בשכונה ד’ בבאר שבע. אני, שנולדתי עם המדינה הגעתי כבר מזמן לשלווה ולנחלה. ואולם, כך לעיתים אני מרגישה, נדמה לי שהמדינה עצמה עוד לא הגיעה למקום הזה”.

מה את הכי אוהבת בישראל?

“את ה’ביחד’ הזה, שמתגלה לצערי רק כשמתעוררת בעיה.. אולי הממסד לא מתעורר, אבל האיש הקטן ברחוב מתייצב. הייחודיות של המדינה היא שבשעת צרה כולנו אנחנו עומדים דום וזה לא משנה מאיפה אתה בא”.

ומה את אוהבת בנתניה?

“אני אוהבת את הים שלה, את החופים, את ההתפתחות, הגישה לכל מקום ובעיקר את האנשים. לא משנה כמה העיר גדלה והתפתחה, תמיד יש בה, לפחות לנו הוותיקים, תחושה של עיר בה אחד מכיר את השני”.

בחודש יוני את צפויה להופיע באופרת רוק. עד כמה את מתרגשת?

“מדובר באופרת רוק שכתבה פרופסור חביבה פדיה ואותה מפיקה נתנייתית בשם שלג בן שטרית. במופע, שיועלה במסגרת פסטיבל ישראל, משתתפים ברי סחרוף, שי צוברי, דיקלה, מארק אליהו, פרץ אליהו. אני אשחק בתפקיד המקוננת ואבצע קינת “הילולה לאם” שכלולים בה גם כל הנופלים מכיוון שהמדינה לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהם שהרי בסופו של דבר, אין לנו ארץ אחרת”.

לכתבות נוספות מוזמנים לבקר בעמוד הפייסבוק שלנו: נתניה און ליין

שיר אוסטפלד

שיר אוסטפלד

שיר אוסטפלד משמשת כעורכת מדורי החברה והתרבות בשבועון נתניה און ליין ובפורטל ksn - נתניה און ליין. ליצירת קשר: shirostfeld1@gmail.com
שיר אוסטפלד

תגובות

תגובות

6 תגובות

  1. מעניין בטרוף. כל הכבוד!

    השב
  2. אין עליך יהודית אשת חייל אשה מדהימה ומשפחה לתפארת מכירה אותה אישית וגם את הבנות הם מדהימות.

    השב
  3. כל הכבוד לדודה שלי יהודית אישה מדהימה !!

    השב
  4. יהודית כל הכבוד על העשייה את צריכה לכתוב ספר אוטוביוגרפיה כי אחת שגדלה יחד עם המדינה יכולה לתת מודעות לאנשים שממש לא היה קל בתקופה הראשונה לקום המדינה תחשבי על זה.

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים