מכבי נתניה: יוני שרעבי ז”ל – גיבור של אמא

0
15
מכבי נתניה - טקס לזכרו של יוני שרעבי
הטקס השנתי של מכבי נתניה לזכרו של יוני שרעבי ז"ל. צילום המשפחה

שנה תשיעית ברציפות מקיימת קבוצת נערים זו השנה התשיעית ברציפות בה עורכת קבוצת נערים א’ של מכבי נתניה משחק לזכרו של אוהד הקבוצה, יהונתן (יוני) שרעבי שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה. אמו של יהונתן, ירדנה שרעבי, החליטה להתמודד עם כאב האובדן בדרך מקורית: היא התאהבה באהבה של יוני בנה, מכבי נתניה. אז נכון שהם בכלל מפתח תקווה, אבל עוד כשהיה ילד קטן הצטרף יוני למשחקים, יחד עם אחיו גיא ואביו משה שהיו אוהדי הקבוצה. עם השנים גיא התחתן ואביו של יוני, משה, החל לשמור שבת. יוני המשיך לפקוד את המגרשים גם אם הלך לבד. הוא כבר היה מאוהב.

בחודש אוגוסט 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, יוני שהיה חייל קרבי ושיריונר, שהה בטנק שספג פגיעה ישירה של טיל. כל גופו של יוני היה בתוך הטנק ורק ראשו הציץ החוצה. אותו רגע מקולל גבה את חייו. הוא היה בן 20 במותו.

בשבוע שעבר נערך כמידי שנה משחק כדורגל של קבוצת נערים א’ לזכרו של יוני. המשחק התקיים במגרש שפירא. אנשי מכבי נתניה החליטו לאחר מותו להנציח את יוני ולהעניק לקבוצת נערים א’ את שמו: מכבי “יהונתן” נתניה. בשיחה עם ירדנה, אמו של יוני ז”ל, הסבירה האם לספורט נתניה און ליין על אהבתה למכבי נתניה בעקבות מותו של יוני ועל הפיכתה של מכבי נתניה לחלק ממשפחתה.

מה הייתה מכבי נתניה עבור יוני ז”ל?

“מכבי נתניה הייתה אהבת חייו של יוני, הוא אהב את הקבוצה יותר מכל דבר. תמיד היה נוסע לכל משחק מבלי לפספס – לא משנה צפון או דרום. הוא היה חי את הקבוצה ברמה שאני בזמנו לא הצלחתי להבין. אם הם היו מפסידים, הייתי מזהה מיד לפי פניו. אם היו מנצחים, הייתי שומעת אותו שר וצוהל מתחילת הרחוב. אני לא אשכח שפעם, כשעוד היה תלמיד, למכבי נתניה היה משחק בקריית שמונה. יוני הבריז מבית הספר ונסע למשחק. כמובן, שאני ידעתי רק אחרי… הוא לא רצה לגלות לי שלא אדאג. זו רק דוגמא קטנה. יש לי עוד המון”.

ציינת קודם שאת לא הצלחת להבין את אהבתו לקבוצה ורק לאחר מותו הלכת למשחקים. היום, לא אגזים אם אומר שאת אוהבת כדורגל, או ליתר דיוק את מכבי נתניה?

“נכון מאוד. בזמנו לא הצלחתי להבין מה יש לאהוב בקבוצת כדורגל. מה כל-כך כיף בלראות חבורה של בחורים אשר רצים אחרי כדור. היום אני לא מצליחה להבין איך לא הבנתי את זה אז. היום אני הולכת למשחקים, גם אם לבד. מעודדת את הקבוצה מהיציע ונהנית – עד כדי כך – שלפעמים אני פשוט בוכה מהתרגשות. זה קרה לי בדיוק לפני כשבוע וחצי, בניצחון החוץ של נתניה בבלומפילד על בני יהודה. ניצחון ראשון העונה. זה בהחלט ריגש אותי לראות את השחקנים שלנו נלחמים ולא מוותרים”.

מה, בעצם, גרם לך להגיע למגרש ולצפות במשחק כדורגל?
“מותו של יוני ואהבתו לקבוצה גרמו לי להגיע למגרשים. עם מותו התעורר בי הרצון, כאם שכולה, לנסות ולהבין מה היה במקום הזה שהוא כל-כך אהב. הרצון שלי להכיר עוד יותר טוב את הילד שלי. זה גרם לי להגיע עם החולצה והצעיף שלו ליציע על מנת באמת לחוות את מה שהוא חווה בכל פעם שהגיע למשחק. היום אני לגמרי אוהדת את הקבוצה ונהנית להגיע למשחקים: גם אם ילדי ונכדי לא מצטרפים”.

את רואה במועדון מכבי נתניה הרבה מעבר לקבוצת כדורגל. האם היה אירוע מיוחד שגרם לך להרגיש ככה?
“יומיים אחרי שיוני נהרג, בעודנו יושבים שבעה, התקיים משחק של הבוגרים באצטדיון הקופסא. השחקנים יחד עם הקהל וכל מי שנכח באצטדיון עמדו דקה דומיה לזכרו של יוני. אנחנו באותה עת ישבנו ‘שבעה’. כשסיפרו לנו, לבני המשפחה, על המחווה המיוחדת, התרגשנו והערכנו את זה. גם אני וגם משה ידענו, שבתום השבעה ניגש וניפגש עם מנהלי הקבוצה. גם כדי לומר תודה על המחווה וגם כדי לבקש מהם להנציח את זכרו של יוני בקבוצה שהוא כל-כך אהב. כשהגענו התקבלנו בזרועות פתוחות. אנשי הקבוצה נענו לבקשתנו מיד. הם החליטו להנציח אותו באופן הכי מכובד שאפשר, והוסיפו את שמו לקבוצת הכדורגל של נערים א’, הנקראת “מכבי יהונתן נתניה. כל אלה הפכו את מועדון מכבי נתניה להרבה מעבר למועדון כדורגל בשבילנו”.

למה הוחלט להוסיף את שמו של יוני דווקא לנערים א’ ולא לקבוצה אחרת?
“החשיבה מאחורי הוספת השם לקבוצת הנערים א’ הייתה שנערים א’ הינה התחנה האחרונה של השחקנים לפני המעבר לבוגרים. בקבוצה הזו השחקנים כבר בוגרים מספיק כדי לכבד את זכרו של יוני ולהיחשף לסיפורו. הרעיון היה לחשוף בפני כמה שיותר שחקנים צעירים של הקבוצה מי היה יוני, או יותר נכון, מה הייתה מכבי נתניה עבור יוני. לא מעט שחקנים בוגרים מכירים את יוני בשל העובדה ששמו מתנוסס על חולצתם של שחקני נערים א'”.

בשבוע שעבר נערך משחק כדורגל לזכרו של יוני, זו השנה התשיעית ברציפות, תארי לי את תחושותייך במעמד הזה? איך זה מרגיש?
“זה מרגיש בעיקר גאווה. אני לא יכולה לתאר לך כמה תודה אני מוקירה לאנשי הקבוצה, שממשיכים לכבד את זכרו של הבן שלי בכל שנה – גם אחרי תשע שנים ולהעניק לי, כאם שכולה, את הנחת הזו. תמיד מציעים לי לשבת יחד עם אנשי הנהלת הקבוצה. אני בוחרת לשבת בקהל כאחת האוהדים, ולו כדי להרגיש הכי מקרוב שאפשר את אותם אנשים המכבדים את זכרו של בני פעם אחר פעם”.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן