כשאין מענה זה הכי מענה

3
5

קניון, מרחב הגי’מבורי.

היום האוזן שלי סימנה במרקר עשרות משפטים זהים של הורים שונים.
שאלות מכיוון ההורים אל הילדים. גיל הילדים נע בין – שנה וחצי עד ארבע בערך.

“למה אתה בוכה?”. “תגיד לי מה מפריע לך?”.
“אני לא מבין מה אתה רוצה?”. “תפסיק לבכות ותסביר לי”.
“למה אתה מושך לי את המכנסיים?”. “למה אתה מרביץ לאחיך?”.
“תגיד מה אתה רוצה כבר”. “מה, נו מה???”

פתאום קלטתי את חוסר התוחלת בשאלות האלה. שאלות שמעולם, אבל מעולם, לא קיבלו מענה.
שאלות שיותר משהן שאלות, הן משפטי אגזוז לשחרור קיטור!

מעולם! לא עצר ילד את בכיו וענה:
“אני בוכה כי אני חווה תסכול, כי אתה כל הזמן בטלפון, ולא ממש נמצא אתי”
או, “אני בוכה כי אני עייף, מזל ששאלת, ככה אני יותר מודע למצבי”
או, “אני מרביץ לאחי כי אני מקנא, ביחס המועדף שלכם אליו”
או, “מזל שאתה שואל, בו ואשתף אותך במה שאני מרגיש”

זה פתאום נראה לי כמו בזבוז מטורף של מילים, השאלות האלה. ולא רק שהן בזבוז, הן יוצרות את ההיפך ממה שהן מבקשות.
הן מבקשות רגיעה, והן מייצרות תחושה עוד יותר קשה אצל הילד. תחושה שלא מבינים אותו. (לרוב, זאת הסיבה שהוא בוכה מלכתחילה).

אחרי שחזרנו מהקניון.
עייפים, התחלת הכנות לקראת סיום יום.
מורי בסלון, התלונן בשפה של תינוק בן שנה וחודשיים, קול צורם ארוך ודורשני.  בדיעבד הוא רצה שאנפח לו בלון שהיה בתוך המגירה, ולקח זמן עד שהבנתי את זה. במשך כל הזמן הזה, הקול שלו הפך יותר חזק ויותר צורם.

ליבי הייתה בחדר, ופתאום יצאה לה צעקה:”די!!!!”
בפעמים הקודמות, אירוע כזה הוציא ממני תגובה בסגנון הזה:
“ליבי, לא לצעוק! למה את צועקת? לא צריך לצעוק! מורי לא עושה בכוונה. הוא לא יודע להסביר את עצמו. אם את רוצה לבקש שהוא יפסיק, אז תגידי במילים ולא בצעקה”
עם טון שחונק את הדיבור שלי בעניבה מאופקת, שמא תצא צעקה משלי.

הקול הצורם של מורי ניגן על מיתרי עצביה המתוחים מעייפות, והפך לרעש פנימי שהצטבר לכדי צעקת “די!!!”.
הצעקה שלה גרמה לרעש פנימי שלי. בדיוק אותו סוג של רעש פנימי.
וכדי להרגיע את הרעש בתוכי, בחרתי, לא במודע, ללחוץ על כפתור המיוט בה, כדי להשתיק את הרעש שבי.

הדרישה הקלאסית – “תרגע!”, היא בדיוק זה. אנחנו נרעשים, ומנסים להרגיע את עצמנו על ידי שדורשים מהאחר להרגע.

היום, בעקבות המרקר על המשפטים בקניון, עצרתי את האוטומט שעמד להוציא את השאלה “למה את צועקת???”.
ניגשתי אליה, מודע לרעש שהצעקה שלה הרעישה בי, יודע שזה בדיוק אותו סוג של רעש שהיא חוותה רגע לפני שהיא עצמה צעקה את ה”די!!!”

“ליבי ממי, צעקת ‘די!!!’ כי הרגשת לא נעים באוזן וזה גרם לך לכעוס?”
היא הסתכלה עליי, מבט מופתע וסופג.
“גם אני הרגשתי את אותה הרגשה. כמו כדור חם בבטן שטיפס עד שיצא מהפה בצעקה. זה לא נעים. אני יודע”
משהו בה נרגע. לא יודע להסביר בדיוק מה ואיך. אבל כאילו מרחתי אלוורה על צריבה שצרבה לה בבטן.

אני מאמין, שככל שאצליח לעצור את האוטומט, ולא אשתמש יותר בשאלות חסרות התוחלת האלה, ורק אשקף לה במילים פשוטות את מה שהיא מרגישה ברגעים כאלה, אין לי ספק שעם הזמן משהו בה יירגע בעומק. משהו בה ירגיש מוכל. משהו בה יצטרך פחות להגיע לאותה רמת רתיחה שמוציאה כעס. כי היא תרגיש מובנת. ואדם שמרגיש מובן, צובר פחות גזים שהופכים לפליטה זועמת דרך אגזוז הנפש.

התובנה הזאת מוכרת לי המון שנים.
שכל מה שאדם בעצם רוצה, תינוק, ילד, נער, מבוגר, זה שקודם כל יבינו מה הוא מרגיש. ועוזר עוד יותר שכשהוא עצמו לא מודע למה שמרגיש, יש מישהו מחוץ לו שעוזר לו להבין מה הוא מרגיש.
כשקול חיצוני מהדהד אליי חזרה את מה שקורה לי בפנים, משהו בי נרגע.

זה קשה מאוד. בעיקר מול ילדים ומול בן הזוג.
אבל זאת הדרך היחידה באמת להשיג את השקט המיוחל.

נ.ב

אני שמח ומתרגש להזמין אותך להרצאה “מהילד שבי אל הילד שלי”, שאעביר לקהילת ההורים בקריית השרון בתאריך 19.2.15

הכניסה ללא תשלום. יש צורך בהרשמה מוקדמת, מספר המקומות מוגבל.

לפרטים והרשמה:

www.mashmahut.co.il

ביי-נתיים

3 תגובות

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן