דלג על המודעה

הקליק הגדול: שי גואטה נוגע בנשמה

שי גואטה (26), מבעלי פאב הארט סטריט, עובד בימים אלה על תערוכת צילומים ראשונה פרי מצלמתו. ראיון עם אחד הכוחות המרעננים והצעירים יותר בעולם הצילום, שלא מתבייש להודות שהוא ביישן

הקליק הגדול: שי גואטה נוגע בנשמה

שי גואטה. מצד שמאל תצלומים שצילם

שעת לילה מאוחרת ואני נכנסת לפאב הארט סטריט בפולג נתניה לראיון שחיכיתי לו כבר הרבה זמן, לא אשקר. בתור עוקבת אדוקה אחר הצילומים של שי בעמוד הפייסבוק שלו, הרגשתי שמישהי חייבת לפענח את החדות והעומק העומדים מאחורי העדשה. “נעים מאד, אני”, הוא אומר ואנחנו תופסים שולחן צדדי ויושבים לשיחת אמת, שתהפוך בהמשך לראיון עבור נתניה און ליין, על בירה וצ’ייסר, בשביל האווירה.

לפני שנתחיל, בוא נעשה סדר. כיצד אתה מגדיר את הצילומים שלך?
“אני לא רוצה להישמע פלצני ולהגיד ‘צלם אומנות’ או משהו כזה, אבל אני אוהב לצלם בעיקר אנשים. זה לא שיש לי עכשיו סיפור ושמאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לצלם, לא… אני מתעסק בזה ארבע שנים, שזה כלום בעצם בתעשייה. אנשים מצלמים מאז שהם זוכרים את עצמם, אבל אני עמוק בתוך זה” – הוא אומר בעדינות אופיינית וממשיך: “אני מצלם מאז התקופה שבה הופיעו הטלפונים החכמים, וגם אז לא חשבתי שאני טוב בזה או בוודאי שלא אוהב את זה”.

את המצלמה הראשונה שלו הוא קנה בעקבות שיחה עם חבר. “אושר. חבר טוב שלי בשם שלומי, קנה לי אותה. טיילנו בקניון, היה איזה דיל, מין צ’ופר מ’פלאפון’. שלומי אמר לי ‘אתה אוהב לצלם, לא? בוא קח את המצלמה’. לא מקצועית, דיגיטלית, סבבה. התחלה כזו. טסתי לצלם בהודו, חזרתי משם עם חומרים טובים והבנתי שאני טוב בזה ואני ממש נהנה מזה והכי חשוב, זה מרגיע אותי”.

אתה בעלים ושותף בבר הארט סטריט שנפתח ממש לפני שנה. בחור עם וודקה ראשן לחש לי שאתה עיצבת את המקום. זה קשור, הרצון לפתוח מקום משלך והצילום?
“הרצון שלי לפתוח פאב בא מזה שאני מאד אוהב לארח בעיקר, מזה שרציתי שיהיה בנתניה מקום איכותי, שיהיה לאנשים כיף לבוא אליו וגם העיצוב שלו יהיה כזה. להביא את הויז’ן שלי בכל דבר. הייתה לי הזדמנות לעשות שיתוף פעולה כזה עם אנשים נדירים: איציק ואופיר. אמרתי שזה בוודאי יבוא לידי ביטוי בעיצוב ה’ארט'”.

לאחרונה לקחת חלק בצילומי אופנה.
“נכון, זה נקרא “Born to be wild”. דניאל נחמן, ידידה טובה, התחילה לייבא בגדים, מעין חברת אופנה קטנה, בגדי קז’ואל של היומיום. היא פנתה אליי בקטע חברי ויצאנו לדרך יחד- עשינו שני חלקים: צילום סטודיו שבאמת אלתרנו סטודיו אצלי בבית עם מסך לבן, וצילומי אווירה, טיילנו מלוקיישן ללוקיישן עם חברים ועשינו סרטון שאוטוטו יצא, וגם התמונות כמובן”.

מדוע בחרת להתמקד דווקא בצילומי סטילס ופחות בווידאו?
“אני מאד אוהב וידאו, אני גם מאמין שממש אשמח אם בעתיד תהיה לי הזדמנות לעשות סרט קטן. אין לי בעיה לגעת בקולנוע, זה מושך אותי, אבל כרגע אני בסטילס. אני אוהב לצלם אנשים, סיטואציות. אני יכול להסתכל על זה במיליון דרכים שונות. אם אסתכל על משהו דומם, זה יגיד לי הרבה, אבל לא כמו שבן אדם יכול להגיד במבט. אני יכול לצלם אנשים שמחים ולהוציא תמונה עצובה ולהפך. מכל הכיוונים. אני אוהב להפוך תמונות, לשלב ביניהן, זה משחק שמרתק אותי: לקחת סיטואציה עצובה, אבל לראות בה משהו שמח. להוציא ממנה את הטוב. רואים את זה הרבה בתמונות שלי וזה משהו שאני מנסה לעשות בכל דבר בחיים. בחודשים האחרונים אני נחשף לעולם התערוכות. אני חש מוכן לכך. ברוך השם, אני נענה בפרגונים ובחיוב – מכל המקומות והאנשים. זה ממלא אותי. יש צילומי עולם, צילומי אנשים, צילומי נוף שיש לי במאגר של הדברים שצילמתי”.

החוויות שצברת בהודו, כך נדמה, תובנות רבות המשפיעות עליך עד היום
גואטה צוחק ומסתכל עליי במבט של: ‘איך?…’. “אני תמיד אומר שיש לגבר שלוש תאוות בחיים: אכילה, ממון ונשים. בהודו שלושת הדברים האלה מתבטלים. האוכל שם זוועתי ובמינימום מגיע אחרי שעה. זה מטורף. זאת לא דרום אמריקה: מסיבות, אווירה וקרחנות, זה חבר’ה. הנשים בהן נתקלתי מתעניינות בסתלבט והממון שם לא שווה הרבה, כי גם אם תהיי מיליונרית, אין לך יותר מדי מה לקנות. לפחות לא במקומות בהם ביקרתי. ברגע שהדברים שאת מתעסקת בהם כל היום מתבטלים, מתפנה לך מקום בראש. במוח. את מרוכזת בעצמך, יודעת מה את רוצה, את יכולה להקשיב לבן אדם במאה אחוז, כי הטלפון לא מעניין אותך ולא מעניין אותך כמה כסף עשית בעבודה היום ומה המינוס בבנק. וגם התעסקות בשאלות כמו מה תאכלי ומה הבחורה שלצידך תחשוב עליך ומי אמר למי מה, כבר לא מעניין. כלום לא חשוב. אתה נטו אתה, מחובר לעצמך, מקשיב לאנשים. זה הקסם של המקום הזה, אני חושב. בלי שום קשר לזה, שהודו היא אחת הארצות היפות בעולם והאנשים החיים בהודו מיוחדים עם קצב חיים אחר ורגוע לגמרי. הייתי פעמיים, תקופות קצרות של חודש כל פעם. אפשר ללכת לאיבוד בקלות במקום הזה. הוא מאד פתוח בראש… חודש זה סיפור אחר. מאמין שכל פעם אני אקפוץ לשם קצת”.

איפה עוד היית רוצה לצלם?
“כל המזרח שזה קמבודיה, ויאטנם. צילמתי קצת בתאילנד. הייתי רוצה מאד לנסוע למסע באפריקה וכמובן להמשיך לטייל בכל הודו וגם בישראל”.

מה מנחה אותך כשאתה מצלם?
“אם אני כפוף להפקה, אני יודע מה הלקוח רוצה. אני, אגב, פחות אוהב לעשות את זה, אבל אם אני עושה – אז עד הסוף. חשוב לי להגיד ללקוח שאני עובד איתו בקטע טוב, לא ביהירות, שיש לי את הויז’ן שלי ואם אנחנו הולכים ביחד, שיבין שזו הדרך ושיקבל. אנשים בוחרים בי, כי הם ראו את העבודות שלי – אז מן הסתם קל להם יותר לעשות את זה. בהפקות זה קצת שונה, אבל אם אני הולך ומצלם עם עצמי, אז פשוט מה שאני מרגיש”.

זה לא סוד שאביך, אבי גואטה, הוא אמרגן מוכר ומקושר. האם ישנם כאלה ש”זורקים” לך הערות?
שי באופן תמוה מסמיק. “אני, באופיי, בן אדם מאד ביישן. לעיתים, אנשים מהצד, מתרגמים זאת כסנוביות – עם כל הסיפור מסביב, ‘יש לו כסף, אבא שלו…’. עד היום אני לא מבקש עזרה מאבא שלי. אני בטוח שאם אבקש הוא יעזור, כי הוא הכי מפרגן, אבל אני לא אוהב לעשות דברים ככה. זה גם משהו שלי. אני לא רוצה שאף אחד יגיד לי מה לעשות ואיך לעשות. בדברים האלה אף אחד לא נכנס לי”.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים, נגיד?
“אני רוצה להיות שם בענף הזה. לא כדי שידעו מי אני, אלא כדי לדעת שאני ברף הגבוה. לקבל את הגושפנקא לעצמי: ‘עשית את זה, אתה טוב בזה’. אני תמיד אמשיך לשלוח תמונות לתערוכות ולמכור לאנשים תמונות שלי, כי אני מאד מאמין שתצלום, בדיוק כמו ציור במכחול, זו אמנות. אם אצליח להכניס תמונה שלי לסלון של אנשים, תמונה שתעשה להם אנרגיה טובה, יותר מזה אני לא צריך כלום. בנוסף, יש היום משהו שנקרא פוטו-תרפיה. מדובר בתרפיה בצילום לילדים עם קשיים. יש פרויקט לנוער בסיכון שעכשיו מתבשל, בשכונת דורה, לעשות להם מיני-סדנת צילום. גם לעזור דרך מה שאני אוהב וגם לפתוח אנשים שאוהבים את הדברים האלה ואין להם אומץ, לפנות לתחום. אנשים מפחדים לנסות ולהתנסות”.

יהיו כאלה שיאמרו שזה נחמד לעשות דברים שאוהבים, אבל במציאות אין זמן כי גם צריך להתפרנס
“זה לא קשור. צריך לעשות את מה שאתה טוב בו ומה שאתה אוהב. בסופו של דבר אתה תשיג כל מה שתרצה, אם זה מה שתשדר לעולם. לא למדתי צילום, זה בא לי מהנשמה. אני עכשיו בקורס עיצוב גרפי של שנה וחצי. לומד קצת תוכנות… אבל צילום עצמו לא למדתי מעולם. כמובן שאשמח לקחת קורסים על מנת לחדד את המושגים, לעשות דברים בצורה יותר מקצועית, הפקות יותר גדולות בשוק ידרשו בטוח, אבל לא יותר מזה. זה בא מבפנים”.

מה עם תערוכה משלך?
“אנחנו עובדים על זה. משהו ראשוני לחבר’ה פה בארט, אולי אפילו מכירתי עם סכומים סמליים, סתם בשביל להרגיש”.

תאר לי את שי הצלם במילה אחת.
“דמיון”.

מסר לרווקות?
“יש כמובן את שני דורון, בת הזוג שלי ואת המשפחה המדהימה שלה שתומכת בי בכל שלב ועוזרת לי מלא. קודם כל, היא בכלל… בשנייה שאני קצת מתייאש וחושב שאולי זה סתם שיגעון שלי, היא דוחפת אותי בפול טיים. ולפעמים, זה לא תמיד קל לראות את הגבר שלך מצלם בחורות בביקיני ובוודאי שלא דוגמניות, היא הכי מפרגנת, אז רק על זה, שאפו. אוהב אותה. ואם זה עדיין לא מובן, אז אני תפוס חזק”

שיר אוסטפלד

שיר אוסטפלד

שיר אוסטפלד משמשת כעורכת מדורי החברה והתרבות בשבועון נתניה און ליין ובפורטל ksn - נתניה און ליין. ליצירת קשר: shirostfeld1@gmail.com
שיר אוסטפלד

תגובות

תגובות

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים