ג’רמי ארטיה מציג: 50 גוונים של שחור

2
341
מסרב להיכנע לאפליה. ג'רמי ארטיה. צילום: שמוליק נתיב (רינטון). עיבוד תמונה: גלית אפיה - נתניה און ליין

לג’רמי ארטיה (32), פעיל מחאה חברתית שנלחם בעקביות בגזענות ובסלקציה נגד העדה האתיופית, לא היו חיים קלים. בראיון לנתניה און ליין – ksn הוא אומר: “למרות הכל, לא ינצחו אותי”.

“עליתי לארץ בגיל שש – לאותה ארץ מובטחת שהבטיחו לי הוריי”, כך פותח ג’רמי את הראיון. “גרנו במבשרי ציון ולמדתי באולפן, בכתה נפרדת כמובן, רק של אתיופים. מהצד השני היו כיתות רגילות המיועדות לבהירי עור וכבר אז חשתי את ההפרדה. עוד בתור ילד, לא הבנתי למה אני לא יכול ללמוד איתם ביחד. מעבר לכביש היו בתים, ארמונות של אנשים עם צבע עור בהיר. לאחר שסיימתי את האולפן הועברתי לכתה הרגילה ושם הייתי האתיופי היחידי. זו, למעשה, הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חלק ממשהו ולא שונה. כשסיימנו במרכז קליטה עברנו לרמלה, התחלתי את לימודיי ואבא שלי נפטר במהלך אותה תקופה. מסע חיי השתנה לכיוונים אחרים. באותה זמן הצתתי את המרד הראשון שלי בבית הספר – לאחר שהמחנך שלי, שגם היה בזמנו סגן מנהל, אמר לאחר התלמידים מהמועדונית “תחזור לאתיופיה, לאיפה שבאת” בליווי אמירות גזעניות נוספות. לא האמנתי למשמע אוזניי והחלטתי שאני עוזב. עמדתי על שלי ולא הסכמתי להמשיך את לימודיי ללמוד באותו ביה”ס. בעקבותיי היו עוד כמה שעזבו ואני עברתי לפנימיית ויצו הדסים בקדימה – כאן בעצם התחיל הרומן שלי עם נתניה בה אני מתגורר כיום”.

מדוע עזבת דווקא לפנימייה?

“קודם כל, ידעתי שבבית אין לי את האמצעים להתקדם מבחינה כלכלית. שנית, חשבתי ששם יש את כל האוכלוסיות, שכולם שווים. אמרתי לעצמי, ‘שם אולי אצליח להגשים חלומות, תהיה לי את ההזדמנות לחיות כשווה בין שווים’ וכך היה. חייתי בין אמריקאים, רוסים, גם אתיופים. למדתי, ניצלתי את הכלים שניתנו לי, בעיקר בתחום המוזיקה, ההגברה והתאורה. הפכתי להיות שם דיג’יי ולאחר מכן גם יצאתי החוצה ועבדתי עם תנועות נוער  כמו ‘בני המושבים’, ‘צופים’… אל תטעי, השהות שלי שם לא הייתה קלה ועברתי חוויות קשות, אבל זה רק בנה אותי. כשסיימתי ללמוד, התנדבתי לשנת שירות כמדריך נוער בבני המושבים, גם עשיתי המון פרויקטים למען בני נוער שנפלטו ממסגרות. זה בא מהמקום שלי. היה בי המון ייאוש, אך גם המון תקווה וידעתי שאם אני לא אקח את עצמי בידיים אף אחד לא יעזור לי, זה היה המוטו שלקח אותי. יחד עם זאת, חשוב להבין ששילמתי מחיר מאד קשה: עם עצם היותי בפנימייה עזבתי את הזהות והשורשים שלי, התרחקתי, לא יצאתי הביתה כתשע שנים והי לי נתק מוחלט עם הבית ועם העדה שלי. הוא גם נבע מכך שגם הנערים האתיופים בפנימייה התנכלו לי, כי תמיד הייתי מצליחן. התחברתי לאנשים והתקדמתי. ניצלתי כל כלי שניתן לי והתחברתי לאנשים שונים ממני ולאו דווקא ל’חבורה’. הם לא אהבו את זה ויצרו נגדי אנטי אבל זה לא שבר אותי”, מספר.

תופעת ההתנתקות מהשורשים והדחקת הרקע התרבותי, כך מתברר, היא תופעה המאפיינת אוכלוסיות עולים רבות, בעיקר בקרב הצעירים, המבקשים בכל דרך להתחבר אל מה שבעיניהם מהווה את הנורמה התרבותית השלטת.

ספר לי על השירות בצה”ל. האם לשם הרגשת שייך?

“עברתי גיבוש ליחידה מובחרת בנח”ל, מתוך 400 התקבלו 90 ואני ביניהם, האתיופי היחיד, למרות ששקלתי 45 קילו והייתי הכי קטן לעומת הגורילות שהיו שם. אני זוכר שהבטחתי למ”מ בגיבוש הראשוני שאעבור ושברתי את המיתוס. ושירתתי שלוש שנים. הוכרתי כחייל בודד וחייתי לבד. ידעתי שאני משרת את החברה, הערצתי את הקצינים שלי והרגשתי שווה בין שווים”.

ג’רמי תמיד אהב את הטבע. בתום שירותו הצבאי שכר דירה באזור תנובות, בילה עם חבריו בנתניה ועבר בעבודות מזדמנות, כמו כל בני גילו. בגיל 25 אף פתח עסק בתחום המוזיקה, סגר אותו ונרשם ללימודי מכינה באוניברסיטה (מדעי המדינה ותקשורת). “למדתי תיאטרון ומשחק בתל-אביב”, הוא מספר בשטף ומחדד: “אין ספק, שילמתי מחיר כבד כדי להתקבל לתוך המועדון של החברה הישראלית. התנתקתי וברחתי מהזהות שלי, כי חשבתי שאתקבל. אבל 25 שנה מאז שעליתי לארץ ועד היום זה לא באמת קורה”.

לא לסלקציה

לפני מספר שנים, בעקבות הפגנת הדירות בקריית מלאכי – בה סירבו להשכיר או למכור דירות לבני העדה, קיבל ג’רמי החלטה. “הייתי שם והמטען הרגשי שלי נתן לי את האמביציה לעשות הכל בכדי שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי. אמרתי, ‘אני חייב לחשוף את האני האמיתי של החברה הישראלית’. שיתפתי פעולה עם העיתונאית מעיין פרילוק, בכתבה על ניסיונות כניסה למספר מועדוני לילה. לקחתי מצלמה נסתרת וניסיתי להיכנס למועדונים בתל-אביב, לבלות כמו כל אדם אחר – אך נדחיתי בתירוצים שונים כמו ‘אנחנו סגורים’, ‘מלאים’, ‘מוזמנים בלבד’ ועוד. עד לאותה תקופה לא האמנתי שאפשר לעשות סלקציה בין בני אדם, זה לא נתפס לי. בכל מהלך התיעוד היה לידי בעלה של הכתבת, בעל חזות אירופית. אותי לא הכניסו, אותו הכניסו”.

ג’רמי לא הסתפק בכתבת תחקיר והגיש תביעה נגד אחד המועדונים. בינואר 2015, בתום שורה ארוכה של דיונים, פסק בית המשפט פיצוי לטובת ג’רמי – לפיו חויב המועדון לפצות אותו לאחר שהוכיח כי הופלה. “את צריכה להבין, אין תחושה קשה יותר מאשר לדעת, שלא משנה מה תעשה וכמה תתרום לחברה וכמה יאמרו לך שאתה תוצר מצוין של כור ההיתוך הישראלי, שבסופו של יום יבחנו אותך על-פי צבע עורך.

כדי להבין עד כמה תרומתו החברתית של ג’רמי היא הרבה מעבר למקובל, די אם אציין שבשנת 2012, בנתניה, בעודו צועד ברחוב ויצמן בנתניה חזה ג’רמי ברצח. בניגוד לרבים אחרים שעמדו והסתכלו, הוא התערב ולכד את המעורבים – עד הגעת המשטרה.

אני אחד שאכפת לו ונמאס לי לחיות בישראל הגזענית, בישראל המפלה, בישראל לעשירים, בישראל לכוחניים ובישראל שבה הצבע הלבן הוא כרטיס כניסה למקומות שונים. אני מאמין שכל אדם יכול להצליח ולהגשים את החלומות שלו. אף-אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל גם אני, מלח הארץ”

“טיילתי ברחוב ויצמן וראיתי ארבעה אנשים מתווכחים ומתקוטטים ביניהם. הייתה המולה אבל אף אחד לא עשה שום דבר. מלא דם, ילדים בוכים וכולם מסתכלים. אף אחד לא עוזר. נתתי למישהו לשמור על הכלבות שלי ונכנסתי לזירה. ראיתי שאחד הבחורים שולף סכין ודוקר אדם למוות. הוא נמלט ואני רדפתי אחריו. לאחר צמצום פערים תפסתי את החשוד וגם את אחיו. השכבתי את שניהם עד שהגיעו אנשי ביטחון והפקדתי אותם בידיהם”, הוא עוצר את שטף דיבורו.

“בלי קשר למעורבותי באירוע, עוד לפני כן, ארגנתי צעדת מחאה מנתניה לירושלים כנגד הגזענות. היא יצאה לדרך כשלושה ימים לאחר מכן, מכל הארץ באו לתמוך ולצעוד והיה מדהים. סיפור הרצח חשף אותי לאמצעי תקשורת רבים שסיקרו את ההקרבה העצמית”.

בעקבות אותה הקרבה עצמית הוענקו לג’רמי תעודות הוקרה רבות: ראש עיריית נתניה העניקה לג’רמי תעודת הוקרה על תרומתו החברתית וגם מפכ”ל המשטרה, יוחנן דנינו, העניק לו בטקס רב-רושם תעודת הוקרה על אומץ לב ואזרחות למופת. עד כדי כך התרשמו במשטרה מפעילותו של ג’רמי, שאף הזמינו אותו לשרת במשטרה. כך עשה. “אמרתי לעצמי ‘זו שליחות, אשמח לשרת’ ולאחר שסיימתי עם המחאות הצטרפתי לכחולים. גזרתי את הראסטות לטובת גיוסי למשטרה ובתקשורת חגגו על זה”. בתום שנתיים וחצי, בהחלטה אישית, עזב ג’רמי את המשטרה לאחר שהרגיש שבאזרחות הוא יוכל לתרום יותר. כיום הוא עובד עם נוער שיקומי, חושף אותו לניסיונו האישי – במקביל – מסייע ג’רמי בהתנדבות לעובדים זרים מהפיליפינים, בניסיון למזער עבורם עד כמה שניתן את הבירוקרטיה הישראלית.

בינתיים, הספיק ג’רמי להשתתף בעוד סדרת כתבות על מועדונים בתל-אביב, שבתירוצים שונים ומשונים לא מאפשרים לו, וליוצאי העדה האתיופית, לבלות בהם וכעת הוא נערך לצעדת מחאה נוספת – מנתניה לירושלים.

“זו פצצה מתקתקת. אני יוצא (שוב) למסע כדי לשנות. לזעוק את זעקתי – עד אשר יהיו אנשים שירימו הכפפה כדי להילחם נגד תופעה זו. הגזענות לא תיעלם מעצמה, אלא אם נטפל בה בנחישות ובנחרצות, מוקדם ככל האפשר. עד כה, בית-המשפט היה המפלט האחרון אליו פנו קורבנות הגזענות כדי ללחום בתופעה המחפירה וכדי לזכות בצדק. לא נדרש הרבה מאתנו כדי לבער את הגזענות מקרבנו: די בכך שנקרא בקול רם בשם המחלה ונשלב ידיים כדי ללחום בה מלחמת חורמה. אני אחד שאכפת לו ונמאס לי לחיות בישראל הגזענית, בישראל המפלה, בישראל לעשירים, בישראל לכוחניים ובישראל שבה הצבע הלבן הוא כרטיס כניסה למקומות שונים. אני מאמין שכל אדם יכול להצליח ולהגשים את החלומות שלו. אף-אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל גם אני, מלח הארץ”.

עדיין לא הצטרפתם ועשיתם לייק לעמוד הפייסבוק שלנו? זה הזמן: נתניה און ליין – ksn מבית נתניה און ליין

2 תגובות

  1. הכל מתחיל ונגמר בחינוך – גם בבית הספר וגם בבית. מדהים שדווקא אנחנו, עם של מהגרים שהגיע לארץ אבותינו, לא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן