דלג על המודעה

בין צחוק לחוק

בגלל זה קוראים לזה “שם-חוט הורית”, ההורה שם חוט והילד בודק עד כמה אפשר למתוח אותו.

 

בין צחוק לחוק

מורי מנסה לטפס על המגלצ’ה, ליבי סיימה להכין עוגת דבש מחול. העגלה נמצאת ליד הנדנדות, צריך ללכת להביא אותה, הולכים הביתה.

ליבי: “אבא לך תביא את העגלה, הפעם אני רוצה לשבת”
אני: “ממי, אי אפשר, מורי לא יכול לעמוד על המדרגה”
ליבי: “לא בא לי, אני רוצה לשבת, אני עייפה”

לפני שנים שמעתי משפט שמשמש אבן יסוד בבניין הורותי:
אל תרשה לילדך דבר שאחר כך יהיה עליך לאוסרו,
ואל תאסור דבר שאחר כך יהיה עליך להתירו.

בזכות המשפט הזה אני משתדל לא להיכנס למאבקים. או שאני מוותר מראש, כי יודע שהאיסור נובע מאגו, או מעצלנות. או שאני יודע שחייב לאסור, ואין סיכוי שאתיר. ואז מוצא בתוכי את נקודת הוודאות הפנימית. כשאני מתחבר לנקודה הזאת, ליבי מזהה את זה מיד, ומשתפת פעולה עם כל החלטה שלי, בלי שום התנגדות. אני לא יודע איך היא מזהה, אבל זה עובד כמו בלוטוס’.

ויש את אזורי הביניים. האזורים בהם אני לא סגור על עצמי. רגעים בהם אני מזהה שנכון לאסור, אבל אין בי הכוח. רגעים בהם ריצפת הוודאות הפנימית מרוחה בשמן חלקלק, ואין סיכוי שאצליח לעמוד עליה.

או רגעים בהם אני פועל מתוך אפקט הריצוי. מתוך פחד שמא הסירוב שלי יגרום לה להרגיש פחות אהובה, או חלילה שהסירוב יגרום לה פחות לאהוב אותי.

היום היה רגע כזה.

ידעתי שלא נכון להסכים שהיא תשב בעגלה, ושאת מורי אחזיק בידיים כל הדרך. ידעתי שמורי עייף מדי. ידעתי שאני עייף מדי. ידעתי ולא היה בי העוז לעמוד על האיסור.

לא היה בי הכוח להתחיל ולחפש את נקודת הוודאות בתוכי, ובלי האחיזה בנקודת הזאת, כל סירוב יוליד בכי, ולא היה לי כוח גם לבכי.

אני: “טוב ממי, חכי לי פה רגע, אביא את העגלה ואת תשבי בה”
ליבי: “לא. לך תביא את העגלה, ואני אחכה לך בתחנת האוטובוס”

רגעים בהם אני לא בטוח, עייף וחסר יציבות פנימית, הם רגעים בהם ליבי בודקת עד כמה אפשר למתוח את החוט.
בגלל זה קוראים לזה “שם-חוט הורית”, ההורה שם חוט והילד בודק עד כמה אפשר למתוח אותו.

אני: “טוב ממי. חכי לי בתחנת אוטובוס. שבי על הספסל ואל תזוזי, עד שאני אבוא עם העגלה”.

תחנת האוטובוס נמצאת במרחק מבט, ביציאה מגן המשחקים, תחומה במעקה שאמור למנוע ירידה אל הכביש.

הלכתי להביא את העגלה. כל הזמן מסתכל לראות שהיא בתוך תחום תחנת האוטובוס. כשהתקרבתי, גב התחנה הסתיר אותה מעיניי למשך שלוש שניות, ואז שמעתי אותה אומרת, בטון עליצי ומתגרה: “אבא, תראה אותי, אני עומדת על הכביש”

התמונה הזאת תיחרט בזיכרון שלי הרבה זמן. ליבי ירדה מהמדרכה, עומדת על הכביש עם חיוך מתגרה. זה אמנם היה צמוד למדרכה, אבל החלק החרדתי במוח שלי רייר על זה.

העליתי אותה למדרכה. משתדל שהכעס לא יגלוש לזעם, ומצד שני מתאפק לא לבכות מנשיכת החרדה שנגסה בי ולא הרפתה.

מה שהדהים אותי, והפך את הסיפור הזה לתובנה עמוקה מבחינתי, זה שבתוך הטון הכועס, ובתוך האחיזה הנחושה בזרועותיה, להעביר גם דרך הגוף את עוצמת המסר, ליבי לא בכתה.

היא הסתכלה לי בעיניים. עם מבט מקשיב, טיפה מבוהל, דוק דקיק של דמעה התאדתה לה עוד לפני ההתנקזות בתחתית העין. יכולתי להרגיש אותה מרגישה מחובקת. כאילו שהטון והאחיזה התקיפים היו מזון לנפשה.

הרגשתי אותה מאשרת לי את מה שאני יודע בשכל, אך מתקשה ליישם. לא רק שזה לא רע להגיד לא! אלא שזה נחוץ והכרחי לשלמותה הפנימית.

הבנתי שחוסר גבולות, נובע מהפחד שמא היא לא תרגיש אהובה.
הבנתי שחוסר גבולות, נובע מהפחד שלי מעימותים.
הבנתי שחוסר גבולות, נובע מהפחד שלי שהיא לא תאהב אותי.

הבנתי לעומק שנחוץ לילד לחוות יראה דקיקה כלפי ההורה שלו.

הבנתי שהדפוס הזה מתקיים בשאר מעגלי חיי, וכדי לגדול ולהתבגר, עליי למצוא את האיזון הנכון בין צחוק לחוק.
לטובתה ולטובתי.

שרון כהן

שרון כהן, יועץ זוגי ומשפחתי.
• מנחה פינת טיפול זוגי בתוכנית הטלויזיה של עדן הראל ועודד מנשה
• מורה לילדים ונוער במרכזים למחוננים
• מנחה סדנאות להורים והשתלמויות למורים, לשיפור התקשורת עם הילד
•מרצה על הורות וזוגיות.

למי שרוצה לקרוא עוד או להיפגש לשיחות יעוץ או להזמין הרצאות
מייל: sharon@mashmahut.co.il
טלפון: 0522491993
אתר: mashmahut.co.il
יוטיוב : שרון כהן משמהות
פייסבוק: שרון כהן משמהות
שרון כהן

Latest posts by שרון כהן (see all)

תגובות

תגובות

11 תגובות

  1. יש לי (ומן הסתם לעוד מחצית מהעולם הזה ) הרבה מה לאמר על עניין הגבולות , הן על התיחום שלהם והן על הפירצות שבהם וזה הולך וצובר תאוצה כשיש גם ילדים בגיל ההתבגרות (ויש לי אחת כזאת שהיא רק בת 12 אבל יודעת ומבינה הרבה על עוצמת משיכת החוט) . הרבה פעמים זה מרגיש לי כמו דילוג מעל שלוליות או לחילופין להלך בין הטיפות שלהן בידיעה מוחלטת שאף אחד לא יישאר כאן יבש .לא המודע ולא התת מודע . הבחירה בין הדילוג לבין להלך מאפשרת לנו הן כדמות מחנכת והן כדמות שלומדת על עצמה – להרגיש לבחון ולבצע את ההתאמות הנדרשות כל פעם מחדש עם חידודים וחידושים הנושקים לקו הגבול שקבענו . ואם נתפרע ונרחיק לכת בדימיון – וזה מחזיר אותי לציור של ליבי בגן – אפשר פשוט לקחת חוט להניח אותו על דף ולהבין ביחד שחוט יכול להיות מאוד גמיש – הוא יכול להימתח הוא יכול להיות רפוי , ואפשר ליצור ממנו המון צורות על הדף (לב=אהבה, שביל=דרך, עיגול=מסגרת תומכת , משולש=תמרור, צורות שהן פתוחות=פירצות =גמישות וכו'). החט יהפוך לציור משותף שאתה יכול ליצור עם ליבי ביחד. אני בטוחה שלב ועיגול תמיד יהיו שם עכשיו צריך להוסיף גם את התמרורים….
    וחוץ מזה אין לי מילים לתאר את היופי את התבונה ואת כל הדרך הקסומה שלך לייצר חיבור של כל מה שתיארת כאן בפוסט. אין ספק שהמתכון של המרק הצליח ובגדול !!!

    השב
  2. פזית, מדהים. אפשר לבנות תרגיל להורים. תרגיל מוחשי. לקחת חוט. ולדבר על שמ-חוט הורית. ולדבר על גמישות ועל שינוי צורה …וליצור צורות מהחוט הזה. לצלם את זה. ובכל פעם שיש קושי עם גבול, להזכיר את החוט…ולבדוק איזו צורה אפשר לבנות איתו יחד… רעיון מעולה…ותודה על החיזוקים, זה עושה אותי מאושר ללא גבול.

    השב
  3. פזית, מדהים. אפשר לבנות תרגיל להורים וילדים. תרגיל מוחשי. לקחת חוט. ולדבר על שמ-חוט הורית. ולדבר על גמישות ועל שינוי צורה …וליצור צורות מהחוט הזה. לצלם את זה. ובכל פעם שיש קושי עם גבול, להזכיר את החוט…ולבדוק איזו צורה אפשר לבנות איתו יחד…ותמיד לסיים עם צורה של לב מהחוט. תרגיל אי-חוטי! :-) רעיון מעולה…ותודה על החיזוקים, זה עושה אותי מאושר ללא גבול.

    השב
  4. אהבתי מאוד. בתור אבא לשלושה המאמין בהצבת גבולות ברורים, ללא מתן הנחות – אלא אם באמצעות שיח הילדים מוכיחים לי שטעיתי, אני מזדהה עם מסקנותיך.

    השב
  5. דורון אהוב יקר, אם עושים הנחות בגבולות, זה גורם לאנחות של תסכול אחרי זה. וההנחה שלי לגבי גבולות שקודם כל עלינו לוודא שהגבול באמת ובתמים משרת את הילד. (לפעמים אנחנו יוצרים גבולות כי זה משרת את האגו, הנוחות, העצלנות, וכל מיני קבעונות שלנו). ילד שמרגיש שהגבול באמת ובתמים משרת את צרכיו הרגשיים נפשיים גופניים, מכבד את הגבול הרבה יותר בקלות. גבולות עושים באהבה או שלא עושים בכלל! :-)

    השב
  6. שרון, מזדהה עם מחשבותייך וחלק מתובנותיך. אתה פשוט צריך עוד ילדים זה יסדר לך את המחשבות אחת ולתמיד ;-)

    השב
  7. אהבתי. מעורר חשיבה ותובנות

    השב
  8. ההקשבה שלי לעצמי בתוך הנחת חוט הסמכות היא משאלה גדולה בקשר ביני לבין ילדיי. מנסה לצאת מהאוטומט בכל פעם, ולבדוק מחדש איזה חוט שמה, וההבחנה הזאת שלךֿ המוחשית לי, עוזרת לעשות את העבודה מול עצמי, איזה חוט אני מניחה, ומתוך איזו הנחה, וזו בדיקה שחוזרת על עצמה, משתדלת (ולא תמיד מצליחה…:) להיות בהקשבה. תודה על החוט ששלחת .

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.