דלג על המודעה

א’ אוהל ב’ זה בית

ריח סיומו של החופש הגדול עלה באוויר ואיתו גם ריח הריקבון התרבותי והפיסי שצץ על הספה אצלנו בבית... אז יצאנו לקמפינג כדי לפצות על ייסורי המצפון. הנה קצת ממה שחוויתי...

א’ אוהל ב’ זה בית

צילום אילוסטרציה fotolia

 

אז היינו בקמפינג. בפאקינג קמפינג (נראה אתכם אומרים את זה שלוש פעמים ברצף). לקחנו את עצמנו עם כמה משפחות של חברים, העמסנו על האוטו 7000 תיקים, נפרדנו לשלום מהעיר נתניה, נסענו שלוש שעות והקמנו בין אקליפטוסים, על טפינו ונשותינו כראשוני מתיישבי חומה ומגדל, מקבץ של אוהלי אינסטנט בפתיחה של 2 דקות.

הכל התחיל כשריח סיומו של החופש הגדול עלה באוויר. מיד איתו עלה באפי גם ריח הריקבון התרבותי והפיסי שאליו הרשינו לבנותינו להדרדר תוך רביצה על הספה בסלון. רגשות האשמה על ההזנחה ההורית צצו במלוא העוצמה. הפתרון היה ברור: קמפינג! אין טלוויזיה (או מזגן), יש טבע (וזבובים), והמחיר שווה לכל נפש (האוהל, הכיריים-גז, המנגל, הפנסים והמזרונים יחזירו את ההשקעה תוך ארבע שנים של קמפינג פעם בחודש באדיקות של דת)

כדי לא להשאיר אתכם במתח, אציין כבר עכשיו שהיה כיף גדול. בילינו בטבע עם חברים טובים, אוכל טוב ומסתבר שבאמת יש לנו ארץ נהדרת. הילדות היו בהיי.

אבל, ותמיד יש אבל, נתקלתי בכמה הפתעות קטנות בדרך. הנה כמה מהן:

הפתעה מספר 1: רשימת מצאי

בעוונותי קבעתי לצאת לקמפינג עם שתי חברות ילדות אהובות. האחת מפיקת-על והשנייה רואת חשבון. לכן, לא ברור למה הופתעתי כשפתחתי את המייל שלי בעבודה כמה ימים לפני הקמפינג ומצאתי את ההודעה הבאה:

רשימת מצאי טיול נחל דן: שמידק היי, שני גיליונות אקסל רלונטיים לכל משפחה. דברי איתי…

גליונות אקסל? לקמפינג? זאת רק אני או שהעולם השתגע? סקר מהיר בין חבריי לעבודה העלה שיש מספר לא מבוטל של משתמשי אקסל להנאתם האישית. מה רע בדרך הישנה והטובה של שרבוט ברגע האחרון על גבי מעטפה של חשבון מים ישן, רצוי שיהיה מוכתם בסימנים של ספל קפה?

“רשימת מצאי”? מה זה בכלל? זה כמו “רשימת מלאי”? אני חייבת לברר. הנה מה שגוגל מבהיר, למתקשים בינינו:

מלאי – “כל נכס מוחשי המוחזק לצורך מכירה במהלך העסקים הרגיל, או נמצא בייצור לצורך מכירה כאמור, או עומד להיצרך בייצור טובין או שירותים למכירה שבבעלות הנישום, ביום המאזן,המוצג במונחים כמותיים ובערכים כספיים על פי כללי הערכת המלאי”.

מצאי – “כל נכס מוחשי הנמצא במקום עריכת מפקד המצאי ביום עריכתו, בין שהוא בבעלות הנישום ובין לאו, המוצג בערכים כמותיים בלבד”.

יש לערוך מפקד ל”מצאי”. כלומר, גם נכסים הנמצאים ברשותך ואינם בבעלותך, כגון: במשגור, מלאי שנמכר וכו’.

אההה! לא כי עכשיו הכל ברור. באמת תודה על ההסבר האפקטיבי. הנישומת מרגישה כעת תחושת חנק קל במעלה הגרון. הנישומת קמה כעת ממקום מושבה, לוקחת כוס קפה במונחים כמותיים של כוס בודדת שבבעלותה במהלך העסקים הרגיל, ויוצאת להפסקת קפה במשגור ובמיידי כדי להירגע ולהתכונן נפשית לקמפינג בחברת רואת חשבון. כאמור.

הפתעה מספר 2: מדרון חלקלק

על המחנה נדלק ירח, ואנחנו התפנינו למלאכת השינה באוהל. להרדים תינוקת באוהל… מלאכה לא פשוטה, אבל אפשרית. לא נעים מהשכנים שהגיעו להנות מהשקט וקיבלו תינוקת צורחת במקום, אבל זה בקטנה, אחרי צרחות באמצע הספרייה העירונית בנתניה, הכל קטן עליי. כמה בירות וקפה של לילה בגזיה והגיע גם תורענו להצטרף לילדות ולנסות לישון. לנסות. נשכבת באוהל, נרדמת כרגיל תוך שנייה. פתאום מתעוררת עם תחושת נימול ברגל וביד ימין. שבץ? מיגרנה קלאסית? לא. מסתבר שהקמנו את האוהל שלנו על מדרון בעל זוית קלה ביותר וכמעט בלתי נראית, אך מורגשת היטב בשעת לילה מאוחרת, והדם בעורקיי זורם כלפי מטה ונוטש את איבריי הימניים. מסתובבת ב180 מעלות, עם הראש לכיוון השני. מריחה כפות רגליים אבל מה זה משנה עכשיו. נרדמת. מתעוררת עם תחושת נימול, הפעם ברגל וביד שמאל. מסתובבת ב90 מעלות עם הראש בכיוון המדרון. נרדמת. מתעוררת עם תחושת נימול בשתי הרגליים. טוב זה לא ילך. נרדמת שוב. מתעוררת עקב התנגשות בגוף זר אך עם זאת כה מוכר. ביתי הגדולה. מסתבר שכל הבנות הצטברו בערימה בצידו התחתון של האוהל, אחת על גבי השנייה, וכעת נמשכתי גם אני לשם. לא נח לי ואני מטפסת במעלה המדרון. קר לי. למזלי תוך גישוש בחשיכה אני מוצאת את הגוף החם והחזק של בעלי שנשאר כמו עוגן במקום שבו הוא נרדם בו במקור. מתכרבלת מתחת ליד שלו ונרדמת. שוב תודה לאל על הגבר החזק והיציב הזה.

בלילה השני, אחרי שהעתקנו את האוהל 2 מטר צפונה, לאיזור טופוגרפי שטוח יותר, ישנתי כמו תינוקת. (כלומר קמתי רק כל 3 שעות עם התינוקת)

הפתעה מספר 3: שיטת השקשוקה

בוקר מספר 3 הפציע, ולפי האקסל הגיע הזמן להכין שקשוקה לכולם. יש! אני רוצה להכין! אם יש משהו שאני מומחית-על לגביו זה שקשוקה. אני וחברותי, (מפיקת העל ורואת החשבון המדוברות) מתחילות להוציא את הרכיבים הנדרשים. עד ש…

אוי לא. תקלה. אין שימורי עגבניות מקולפות. חברותיי חורכות אותי במבט אימתני. זה אולי זמן טוב לספר שאני הייתי אחראית על הקניות בסופר, וחרגתי מסמכות כשהחלטתי לא לקנות עגבניות מקולפות כי ברשימה היו כבר רסק עגבניות, עגבניות טריות ועגבניות שרי. מיותר לציין שלאור מבטי האכזבה והתוכחה שלהן, אני מתחרטת ומכה על חטא עקב החופש שלקחתי לעצמי לזוז ולו במילימטר בודד מהרשימה האנאלית משהו שנשלחה אליי.

איך אני יוצאת מזה עכשיו? “תחשבי מהר, גורל ארוחת הבוקר מוטל על כתפייך”, אני אומרת לעצמי, ומנסה לצאת מזה: “אם כבר חסר משהו זה פלפלים וחריף, וזה לא היה ברשימה מראש לידיעתכן”, אני מנסה לחלק את האשמה על המחדל הנוראי גם עליהן. זה לא עובד. הן עדיין נראות כעוסות… “יאללה בקטנה, השקשוקה תהיה מעולה גם ככה, כל הקטע בקמפינג זה מינימליזם” (מינימליזם = נגמרו כל העגבניות ונשאר רק חצי בצל) אני משדרת אופטימיות, הומור וקלילות, מתנתקת וניגשת מבוהלת למטבח. מרגישה כמו הגיבורה בספר “מרק אבנים”. יהיה טוב.

וראו זה פלא, היקום מתגייס לטובתי, ממש כמו בספר. במטבח מונחים 2 פלפלים אדומים לתפארת מדינת ישראל. “אתה צריך אותם?” אני שואלת את הגבר שעומד לידם. “לא, קחי בכיף, אנחנו עוזבים היום” הוא עונה לי בנחמדות. בצורה דומה נאספו אלינו כאילו מעצמם משלוש משפחות מקסימות שונות, שלוש עגבניות, בצל נוסף והכי חשוב – פלפל חריף. תודה אלוהים, אני לוחשת חרש ומכינה שקשוקה לפנים! מפיקת העל ורואת החשבון מעט מבולבלות, הכל הסתדר, הן מרגישות צורך לעדכן משהו באקסל, אבל במקום מנגבות שקשוקה מהמחבת ומודות שהיא יצאה חבל”ז. אההה, טעמה של הצלחה. מוסר ההשכל : השפע שם, רק תזמנו אותו והוא יגיע. וגם: עם ישראל ערבים זה לזה. וגם: עזבי אותנו באמא שלך ותני לאכול בשקט…

ואז הגיע הזמן לחזור הביתה. היה כיף אדיר לחיות בחברותא, לשכוח מהילדות שהיו עסוקות עם חברים וחברות וותיקים וחדשים, לטבול בנחלים, לצפות בכוכבים ולהיות עסוקה ב”עבודות האוהל” שהן בכמה סדרי גודל מעטות וקלות יותר מ”עבודות הבית”… מומלץ בחום. (ממש בחום, 35 מעלות בצל).

נהניתם? מוזמנים להגיב ולשתף. לפוסטים נוספים של עדי שמידק, אתם מוזמנים להקליק הבלוג של עדי שמידק

עדי שמידק

הי לכם. אני עדי שמידק ברר. אמא לארבע בנות. אשה של גבר אחד. מהנדסת תכנה בת 40 מנתניה. בעלת מספר מטריד של תחומי עניין וחתולים. מזמינה אתכם לקרוא ולצחוק איתי על דקויות החיים.

Latest posts by עדי שמידק (see all)

תגובות

תגובות

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים