יצאנו אט חיוור היה הבעל/ עדי שמידק

15
166
צילום אילוסטרציה fotolia

איכשהו הצלחנו לצאת מהבית רק שנינו לקצת "זמן איכות"… מוקדש באהבה לכל הזוגות המאותגרים באשר הם :-)

אין בכוונת פוסט זה לפגוע לזלזל, להקניט, לטנף, לבוז או לשים ללעג ולקלס זוגות ש"משקיעים בזוגיות" שלהם… כמה מחברינו הטובים ביותר "משקיעים בזוגיות" ומוציאים אותנו רע. חלקם, אגב, משקיעים בזוגיות הנוכחית שלהם – לפחות כמו שהשקיעו בקודמת אם לא יותר…

פרק א': יוצאים בשן ועין

"היום אני עושה בייביסיטר ואתם יוצאים!", הודיעה לנו אמא שלי לפני כמה שבועות. "חייבים?" הסתכלנו אחד על השני מנסים להבין אם יש דרך להתחמק…

כלומר, אני יודעת שכתוב במגזין "לאשה" שצריך "להשקיע בזוגיות" וכזה.. אבל וואללה, יש לי ארבע ילדות לגדל, ובית לסדר, ואיזו ישיבונת בעבודה לקחת מהבית בערב…
ובכלל, מנסיוני עם גברים, ככל שאת משקיעה בהם פחות – הם רוצים אותך יותר. זה הרי כלל ידוע ובדוק, אותו ניסחו חכמינו: "מי שמשקיע – שוקע". אז הנה! ההשקעה בזוגיות היא בכלל פאסה. הזנחת הזוגיות – היא היא הדבר הבא ;-)

ואף על פי כן, יאללה, נזרום, החלטנו פה אחד (הפה שלי) וקבענו ששירותי הבייביסיטר יתחילו בשעה תשע וחצי…

אז הנקתי וקילחתי והאכלתי והשכבתי וסידרנו תיקים למחר וקצת לסדר ת'בית ובשן ועין, בשעה עשר בלילה, באיחור של חצי שעה בלבד, הערתי את בעלי העייף והחיוור וגררתי אותו מפתח הבית.

לאן לעזאזל אנחנו אמורים ללכת עכשיו? אנחנו עומדים מחוץ לדלת ומתלבטים. לפאב "אורנוס" הוא שוב לא רוצה לבוא איתי. צודק. אחל'ה מקום, אבל לא נעים להיות לידי כשאני נתקפת בפרץ נוסטלגיה ומתחילה בסשן של העלאת דייטים מהניינטיז באוב. חוץ מזה, לא הייתי שם מגיל 24. מעניין אם הנסורת על הרצפה עדיין שם? מתחייבת לבדוק בהזדמנות הקרובה.

 פרק ב': דוגמני הבית

רובכם בוודאי לא יודעים שאני ועודד מצאנו את עצמנו מתפקדים כפרזנטורים של קפה לנדוור השכונתי בקריית השרון כבר כמה שנים. מעולם לא ביקשו את אישורנו, ולא רק שצולמנו ללא ידיעתנו, אלא גם נבחרנו לקשט את האתר של קפה לנדוור בתמונתנו הבלתי מחמיאה בעליל.

ביום בהיר אחד התחלנו לקבל הודעות מוזרות מחברים בשכונה, בהן אנחנו מכונים "סלבים מקומיים" , עם לינק לאתר המחודש של בית הקפה. הפתעה! הנה אנחנו בבגדי בית מרופטים! התגובה הראשונית שלי היתה קודם כל (כמה טבעי) לכעוס על בעלי. מי זאת הבחורה העייפה והמוזנחת הזאת שאיתה הוא נתפס על חם? לקח לי כמה שניות עד שזיהיתי שהאשה הזו היא לא אחרת מאשר אני. אוףףף, אז ככה אני נראית כשאני ללא איפור וגם לא ממש מסורקת… קפה לנדוור קריית השרון, יכולתם לתת איזו התראה, הייתי שמה מסקרה ובוחרת איזה בגד קצת יותר מחמיא. יש לי תדמית לתחזק וזה נהיה קשה יותר משנה לשנה… וההבעות… אני נראית כועסת… אם הייתי יודעת שאנחנו מדגמנים זוגיות, הייתי דואגת להפגין חום ואהבה כלפי בעלי, אתם יודעים, כמו שנהוג כשהמצלמות פועלות.

ומה אם היינו זוג שמנהל רומן בסתר ובני הזוג שלנו היו מגלים, יחד עם כל שאר השכונה, שהצמיחו להם קרניים? ומה אם היינו שומרי כשרות שרק יושבים שם לתה בכוס זכוכית ומוצאים עצמם מפרסמים סניף שפתוח בשבת רחמנא לצלן? בקיצור, הבנתם את הבעייתיות … אז כבר מזמן רצינו להתלונן בערכאות הגבוהות ביותר או לפחות לבקש הנחה על  על הקפה..

דוגמני הבית. צילום מסך מתוך אתר קפה לנדוור - קריית השרון, נתניה
דוגמני הבית. צילום מסך מתוך אתר קפה לנדוור – קריית השרון, נתניה

פרק ג': דוגמני הבית מגיעים

אז קדימה לקפה לנדוור, התקבלה ההחלטה באותו ערב נדיר. זה או זה או מיץ ענבים מחוץ ל"לחם האופים"…

אז נכנסנו לקפה. מסתכלת ימינה ושמאלה. כלום. אף אחד לא עט עלינו, לא מכרכר סביבנו, לא מביא כסא או מצלצל לפפראצי. לא מכובד. האם זה היחס שבר רפאלי זוכה לו כשהיא נכנסת לאחד מסניפי Hoodies ?

יושבים בשולחן פנוי וממתינים. מגיע המלצר. אני רואה את גלגלי המח שלו מנתחים אותנו. "דייט ראשון, אין ממש תקשורת , אני נותן להם מקסימום שבועיים ביחד" – הוא חושב לעצמו.
"ורואים שהוא לא בקטע שלה. היא לפחות לבשה שימלה, אבל הוא אפילו לא יצא מהטרנינג". לך תסביר לו שמאז שבעלי עשה שינוי קריירה, טרנינג זה המדים החדשים שלו, והטרנינג הזה הוא אפילו הטרנינג ליציאות (המכונה גם מדי א')

"אז מה תרצו להזמין?" אוי, כבר מאוחר,  ואחרי כל היום המוטרף הזה של עבודות שירות בבית, הכל נשמע לי מצחיק: "יש לכם פסטה בלי כלום, אורז בלי כלום או ביצה קשה רק הלבן?" אני שואלת בדמעות, ספק של צחוק ספק של ייאוש. אופס, המלצר לא נראה משועשע.

ההזמנה שלנו כנראה ברורה מידי: "פעמיים הפוך בלי קצף ועוגת גבינה", לכן המלצר מרגיש צורך להוסיף דרגת קושי: "את הקפה בספל או במאג?" –  מה לעזאזל ההבדל? מאג זה לא סוג של ספל? ולמי אכפת? תביא קפה, אנחנו תכף נרדמים… "את עוגת הגבינה עם מזלג או כפית?" – הלו? אנחנו בעצמנו במצב כפית… שלא לבלבל עם שינה בכפיות, שגם בזה אנחנו לא מצטיינים במיוחד…

 פרק ד: סיכום וחלוקת תעודות הצטיינות

היה כיף. לא היו שתיקות מביכות. מסתבר, שעדיין יש לנו תחומי עניין משותפים. מזל. נקרענו מצחוק כרגיל, גם כי כאלה אנחנו, וגם עקב תלישות הסיטואציה מחיינו העמוסים.  אז אולי, בכל זאת, מומלץ "להשקיע בזוגיות", אבל לא לשכוח גם לא לקחת את זה ברצינות רבה מדי.

כמה ימים אחר-כך פגשנו את השכנים מלמעלה חוזרים מדייט. שניהם בחליפות ערב, יוצאים מתוך לימוזינה עם נהג (לא פחות) מחויכים וטובי לב. עמדנו שם, אני ובעלי, מסתכלים אחד על השני בסוג של הלם מעורב בשעשוע. מה, לעזאזל, הם חשבו לעצמם? איזו השתלשלות אירועים יכלה להוביל אותם לפורמט הזה?

"נישואים שניים" אמרנו שנינו פה אחד (באמת הפעם), לך תבין…

15 תגובות

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן