הפרצוף האמיתי/ יוני ג'ורנו בטור אישי ומטלטל

יוני ג'ורנו בטור חושפני, רגיש ומטלטל על המהמורות שטלטלו את חייו ועל בנק המטרות שהציב והגשים – למרות שאיש לא האמין בו ומרבית האנשים במצבו היו מוותרים

רובכם מכירים אותי מהרגע בו התחלתי להגשים את המטרות שרשמתי בשלהי 2007 בבנק המטרות.

בהרצאות שאני עורך לתלמידי ביה"ס בתיכון, קשה לתלמידים להיכנס לראש שלי. המילים גדולות עליהם.

הם חושבים שאני מסתכל עליהם מלמעלה. "מי זה ההוא, יוני ג'ורנו, ההוא עם החליפה, המתנשא הזה?! מה הוא מבין על מצוקות".

ככה הם רואים אותי. אז מתחילה ההרצאה והם, בעצם, מבינים שאני אחד מהם.

אני מסביר שלהיות מי ומה שאתה רוצה להיות, להגשים את חלומותיך, להגשים את המטרות והיעדים שאתה מציב לעצמך בכל תחומי החיים.

היום זו כבר לא רק משאלת לב עלומה, היום זה  בהישג ידינו, זה אפשרי.

הכול שאלה של כמה אתה מכוון, מתמיד, שואף, סבלני ומאמין. אם תאמין בעצמך, אף אחד לא יצליח לעצור אותך.

 גישה זו שאני חי על-פיה  ומלמד אותה, אומרת שלכל אחד ואחד מאתנו יש את היכולת, האפשרות והזכות להיות בריא יותר.

להיות מצליח יותר, מאושר יותר ועשיר יותר. הכול שאלה של כמה אתה באמת נחוש.

לגעת בתחתית של התחתית

בשנת 2006 העסק שלי עמד בפני קריסה. השותף שלי ניצל את תמימותי ובית הקפה קרס כאשר כל החובות נרשמו על שמי בלבד.

אז רשמתי את הניסיון האובדני הראשון שלי. בלעתי מעל 70 כדורים שונים, ומה שאני זוכר שהתעוררתי בבית חולים – לאחר שטיפת קיבה.

מסתבר שאחותי הגיעה בדיוק שאיבדתי את ההכרה, ראתה אותי הזמינה אמבולנס. היא, בעצם, הייתה זו שהצילה אותי מהניסיון הראשון.

באותה השנה גם התגרשתי, אבי נפטר שנה לאחר מכאן, אהבה נכזבת קשה מאוד ומבלבלת הייתה בתמונה ונותרתי חסר כל.

הרגשתי יתום, חסר בית, עוזב את הבן היחיד שלי מבלי להבין איך יתנהלו חיי מעתה.

קיבלתי יחידת דיור קטנה, 8 מ"ר גודלה, ללא מטבח – כאשר השירותים והמקלחת הם חלק מהחדרון.

בחורף גשם דלף עלי, בקיץ נחנקתי מחום. לא עבדתי, קיבלתי גם שלילת רישיון. אני זוכר עצמי מעשן בדלי סיגריות שמצאתי ברחוב.

כסף לאוטובוס לא היה לי, ובעיקר לא היה לי האומץ לצאת ולספר את הסיפור שלי למשפחה או לחברים – למרות שחברים לא באמת היו.

בשעת צרה כולם ברחו כמו עכברים מספינה טובעת.

תחושת אובדנות

לילה אחד גמלה בליבי (שוב) ההחלטה לשים קץ לחיים חסרי חיים, להפסיק להיות חי-מת מהלך על שניים.

הפעם הייתי נחוש יותר ונועז יותר: גנבתי את האקדח של גיסי מהבית שלו, לקחתי בקבוק יין וברחתי ליער.

לאחר שלגמתי את כל הבקבוק, התחלתי לשחק בנשק.

למזלי (בדיעבד) צלצלתי לחבר טוב, כאשר הוא שמע את דריכת הנשק, הוא שאל אותי מה קורה. אמרתי לו שהיום אני נפרד מהיקום, אותו היקום שעבורו אני אדם שקוף.

בדרך לא דרך הוא הצליח לשכנע אותי לבוא "להיפרד" ממנו ומשם הכול היסטוריה, כאשר שוטר סמוי, שהוזמן מבעוד מועד, השתלט עלי ברגע שלא הייתי מוכן.

משם נלקחתי לפרדסיה (בי"ח בריאות הנפש), אגב, כך ניצלתי מתיק פלילי, היות והמשטרה יצאה מהתמונה ברגע שאושפזתי במחלקה סגורה.

להיות סגור

אני זוכר עצמי חודש סגור במחלקה סגורה עם כדורים, ואנשים מוזרים סביבי שאין לי מושג מה עשיתי ביניהם. הייתה לי גם אהבה חדשה שם. בחורה מקסימה.

הפכנו "לזוג" של המחלקה, כך העברנו למשל בערב קריוקי מאולתר כל המחלקה בראשותי (כבר אז הייתי מנהיג) את יום טו-באב.

קטפנו פרחים, קנינו שתייה וחטיפים ורקדנו.

זה היה כ"כ קסום הרגע הזה שלא אשכח כל חיי. מבית החולים לא הסכמתי להשתחרר. ישבתי בחדר המחשבים (אני היחיד שהתעניין במחשב).

לאחר חודש הודיעה לי מנהלת המחלקה, שאבא שלי גוסס ונותרו לו שעות אחרונות לחיות. ביקשתי לנסוע לבקרו.

שהגעתי כבר ראיתי מודעות אבל עם השם "שלמה ג'ורנו".

לא באמת הבנתי באותו רגע מה קורה. כולם היו עסוקים בהכנות יום שישי להלוויה. אותי שלחו לזהות את הגופה.

כאשר נכנסתי פנימה לחדר הטהרה, אמרו לי בפירוש: "אל תיגע בנפטר, הוא טהור לאחר שעבר הכנה לקבורה".

כשהדלת נסגרה עלי, לא התאפקתי. פתחתי את התכריכים והבטתי בגופת אבי השלווה.

הוא היה קר ולבן. לעולם לא אשכח את המראה. צמרמורת אחזה בי.

באותו הרגע נפל האסימון: נדרתי מעל גופתו השלווה, שמהיום אני לוקח את עצמי בידיים.

הבטחתי במהלך השבעה להכין לעצמי "בנק מטרות" ותוך עשר שנים להיות במקום אחר לגמרי.

ביקשתי את תמיכתו ושמירתו עלי מלמעלה, ההלוויה הייתה קשה מאוד עבורי.

התפרקתי והוצאתי כאב של שנתיים ימים.

במהלך השבעה הגיעו מנחמים רבים, אבל אני הייתי עסוק בעצמי.

בנק המטרות הראשון והאחרון שלי

בהכנת בנק המטרות: השלמת 12 שנות לימוד, תואר אקדמי במשפטים, הקמת שתי עמותות לפחות, סיוע למשפחות נזקקות.

וגם קורס גישור (לעזור לאנשים) לכבוש את אגודת הסטודנטים ולהיות היו"ר, להוביל להנהיג, לטפח נוער במצוקה, לעשות תואר שני ודוקטורט.

להשתלב בפוליטיקה, תחילה כעוזר לח"כ ובסוף להפוך לח"כ בעצמי.

לעמוד בראש ועדת הרווחה או אפילו שר רווחה, להכיר אנשים, להיות אהוב ונאהב, להביא עוד ילד/ה נוספים.

בעיקר, לספר את הסיפור שלי לנוער ולצעירים. להוכיח להם שאפשר להגיע למעלה – גם שהכול נראה שחור.

ואולי, בעצם, היה חשוב כל-כך שאגע בתחתית, בכדי שאעריך את הטוב מי שלא היה "במיץ של הזבל", לעולם לא יבין איך זה מרגיש!

אם אין אני לי, מי לי

ואכן, מיד בתום השבעה נסעתי למכללה האקדמית נתניה זה היה בשלהי שנת 2008. אני זוכר שהגעתי למדור רישום. הסתכלו עלי ושאלו מה אני רוצה ללמוד. אמרתי משפטים ללא היסוס.

אריק, היועץ האקדמי, ביקש תעודת בגרות. עניתי שסיימתי במרכז הנוער בלי בגרות – לאחר שמבית הספר שפירא "זרקו" אותי בסוף כיתה ט.

מרכז הנוער, "הטייסת" כך הוא נקרא בשפת הרחוב, היווה לי מפלט, אולם לא היו בגרויות בתקופתי.

אריק ענה לי בצורה קרה, שלכאן אין לי סיכוי להתקבל. "אין לך סיכוי" זה הרי משפט אשר מלווה אותי מכיתה א' – כך תמיד אמרו לי המורים והמורות.

שנה לאחר מכאן שוב הגעתי למכללה לאחר שהשלמתי מספר יחידות בגרות. שוב נדחיתי.

שאלתי מה אפשר לעשות, ענה לי היועץ "אתה מכיר גורמים משפיעים". עניתי ודאי, ראש העיר נתניה "חברה" שלי.

"אם תביא ממנה מכתב, אף אחד כאן לא יעז להתנגד", אמר לי והמשיך בעבודתו.

למחרת ניגשתי ללשכת ראש העיר. ניצלתי את תעודת העיתונאי שברשותי.

הייתי אז כתב מוניציפלי במקומון קול השרון, שעורכו, דורון פדלון, התעלם מעברי, חיבק וליווה אותי בצעדיי הראשונים בדרך להגשמת בנק המטרות. אהבתי את העיתונות. עשיתי זאת בהתנדבות.

נכנסתי ללשכה. זה היה היה כעבור תקופה. לא זוכר כמה. מרים פיירברג שאלה לשלומי ואגב החמיאה מאוד על כתבה שכתבתי עליה כמה חודשים לפני.

הפעם סיפרתי לה על הרקע שלי, על כל מה שעברתי. היא, עובדת סוציאלית במקצועה, שמעה, האזינה ושלחה אותי לדרכי.

המכתב שלא שינה

למחרת היום צלצל הטלפון שלי. מזכירתה של ראש העיר הודיעה לי להגיע (שוב) ללשכה. הפעם כדי לקחת מכתב הממוען לי, יוני ג'ורנו, ובחתימת ידה של מרים.

רצתי למכללה והנחתי את המכתב בפני היועץ.

הוא קרא, הביט בי וחייך: "עם מכתב כזה, אתה בפנים" עם התניה: הצלחה במכינה המיועדת לבני 30 פלוס של חודשיים על-פי דרישות המל"ג. רק בעיה קטנה – באותה תקופה הייתי בן 29 – כך ששוב לא התקבלתי.

רק בשנת 2009, לאחר שהגעתי לגיל 31, עם עוד כמה עשרות סטודנטים, התקבלתי במסגרת מכינת 30 פלוס. עכשיו, ניתנה לי – לראשונה – הזדמנות להוכיח את עצמי ואת יכולותיי.

עשיתי מכינה ועמדתי בה. לאחריה הפכתי סטודנט שנה א' במשפטים. יעד ראשון בבנק המטרות סומן.

תמיד להביט קדימה

בשיעור הראשון הצהרתי שאני נציג הכיתה והכול יעבור דרכי.

החברים הסכימו איתי בלית ברירה, ובשנת הלימודים הראשונה, פגשתי במי שעתידה להיות יו"ר אגודת הסטודנטים בבחירות, סטודנטית למשפטים שנה ג'.

אמרתי לה, "שלום אני יוני ג'ורנו ואני אהיה יו"ר אגודת הסטודנטים". בדיעבד הסתבר לי מחבר משותף שהפגיש בינינו, שהיא בהתחלה צחקה.

היא לא הבינה מי זה היהיר הזה? סטודנט שטרם הטיל את מימיו בשירותי המכללה, שכבר מצהיר שיהיה יו"ר אגודת הסטודנטים.

כולם צחקו, אבל אני ידעתי שזו המשימה הבאה שלי – לא פחות מהצלחה בלימודים.

רציתי גם להיות חונך. זה בונוס לסטודנטים מצטיינים בשנה ג', שמקבלים כיתת לימוד של סטודנטים בשנה א' ומעבירים להם קורס שנקרא "הכרת המשפט".

אני יכול לרשום עוד המון על תקופת הלימודים, אולם לא אתיש אתכם. רק אציין שכל היעדים נכבשו.

הפכתי חונך לכיתת ערב שלמה, קורס גישור, קורס דירקטורים, אפילו הייתי מתרגל באחת הבחינות, מנכ"ל אגודת הסטודנטים.

לימים אף הצלחתי ובפער עצום לאחר עבודה מאומצת, להיות יו"ר אגודת הסטודנטים.

כאשר היינו בטקס ההסמכה, ישבנו כל 580 בוגרי המחזור.

נשיא המכללה הזמין בשם הבוגרים את יו"ר אגודת הסטודנטים לשעבר, יוני ג'ורנו, לשאת נאום.

זה היה אחד הימים הכי מרגשים בחיים שלי. אימא שלי ישבה בשורה הראשונה עם בני המחזור, הבן שלי מסריט אותי ואני, שמורגל בעשרות נאומים כיו"ר אגודה, התרגשתי.

רעדתי כמו עלה נידף. הנאום עבר חלק, מחיאות הכפיים היו סוחפות ונקטעתי עשרות פעמים לכל תשואות הכפיים של הנוכחים. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם.

כמובן שעברו אירועים נוספים רבים, שאולי ביום מן הימים, כאשר אוציא ספר המבוסס על האירועים המשמעותיים בחיי, אפרט אותם.

לכבוש, להצליח, להתקדם

ובכל זאת אסקור מעט ממה שעברתי עד כה ומה עוד צופן לי העתיד.

אז הייתי יוני ג'ורנו, עוזר בלשכה של השר שאול מופז.

לימים ניהלתי את מטה הבחירות בפריימריס מול לבני (הבאנו ניצחון מוחץ) . התמודדתי למועצת העיר נתניה ברשימה עצמאית, זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי שאני בעצמי רץ.

הקמתי עמותה למשפחות נזקקות "אור למאור" לזכר חבר ואח יקר שנפטר ואני נמנה על מייסדי העמותה ויש לי חלק פעיל מאוד שמהווה עבורי זיכרון צורב שיש אנשים שנזקקים לנו בכדי לקנות אוכל לחג.

התחלתי התמחות במשרד עו"ד שר טוב ושות'. אני מתעסק במחלקה הפלילית של המשרד ובהמשך אתמקצע בשני תחומים: לשון הרע והוצאת דיבה וגם דיני משפחה.

נרשמתי לתואר שני שמתחיל ממש עוד חודש, כיום ממש התחלתי מגעים עם בשר לשעבר משה כחלון – מגעים שהתחילו עוד בתקופתי כיו"ר אגודה וכיום הבשילו לידי יישום.

חוגי בית ובעיקר תחושה שהגיע הזמן לשנות, ובאמת, את המפה הפוליטית בישראל.

 מה תפקידי כרגע, פחות חשוב: יש מטרה ואנחנו דבקים בה! כמובן, יש לי במקביל – בקרוב מאוד – את מבחני הלשכה – אז אהיה עו"ד מן המניין.

אולי אספיק עד הבחירות להחזיק בתואר: עו"ד יוני ג'ורנו,  ראש אגודת הסטודנטים לשעבר, בוגר תואר ראשון ושני במשפטים.

לפי צפי תחזית לבחירות, זה נראה בדיוק הזמן שאצליח להגיע אל היעד הזה.

עוצמה ונשמה

היום אני אדם חזק מאוד, שום דבר לא יכול להפיל אותי לקרקע לימים שהייתי אז, אני יודע להתמודד עם כל מכשול בדרך.

כשיצאתי בזמנו מבית החולים, הצמידו לי שנה פסיכולוג, היינו מדברים פעם בשבוע בימי שני בשעה 07:00.

במשך שנה שלמה קיבלתי ארגז כלים שהיום אדע להתמודד עם כל מכשול.

אני כמו חתול, נופל אבל תמיד קם על הרגליים.

כמה לא ניסו להזיק לי בדרך אנשים רעים, ניסו לפגוע בי, ניסו למנוע ממני להיות יו"ר והשתמשו בכל האמצעים, אבל הם לא הבינו שאדם נחוש אי אפשר לעצור!

בכל נאום שנשאתי בפני סטודנטים ולא משנה מה היה האירוע, תמיד חתמתי במשפט הבא: "תחלמו חלומות ותעמדו על שלכם, גם אם יצחקו עליכם וגם אם תעמדו לבד".

האירועים הגדולים התרחשו בעולם בזכות אנשים שחלמו, האמינו בחלום ועמדו על שהם"

אמרתי שיש עוד יעדים בבנק המטרות, אספר אחת מרכזית.

כאשר היינו בשנה ג' בשיעור "תורת הנאום והשכנוע", שאל המרצה ד"ר צבי יוגב כל אחד מאתנו היכן הוא רואה עצמו בעוד 10 שנים.

אנשים שם חלמו על בית, וילה, כסף, משרד מפואר ומעמד, רק אני צעקתי בקול רם, אני אהיה שר הרווחה של מדינת ישראל.

למרבה הפלא איש מהנוכחים לא צחק ולא חייך.

הם הכירו אותי שלוש שנים, יוני בולדוזר, יוני ג'ורנו לוחם, יוני ממוקד, יוני משיג מטרות, ואחד אף סינן לעברי, אתה תהיה בכנסת, אני לא יופתע! יפתיע אותי אם תעסוק בעריכת דין.

כמובן שלא זנחתי את השאיפה להיות ראש העיר.

בכתבה בת ארבעה עמודים שעשו לי מיד עם אי-היבחרי למועצת העיר, הכותרת הייתה: "מי שלא רצה אותי כחבר מועצה, יקבל אותי כראש העיר".

אני בטוח שאצליח, בבוא היום.

למה? כי אני יודע היטב מהן הטעויות שעשיתי במערכת הבחירות.

לחבק את הטעויות

היום אני יודע, מה לא אעשה בפעם הבאה! גם למדתי, שחלק ניכר מהבחירות הוא מימון הקמפיין.

כן, לצערי, לא משנה כמה האדם הוא נאהב או אהוד, עדיין צריך כסף והרבה ממנו למימון מסע בחירות.

היום אני בן 38. איש חזק.

יש כאלה הרואים בי מוביל דעה, אחד כזה שראה כמעט הכול בחיים.

נפגשתי עם כל מנהיגי המדינה, מהח"כ הזוטר ועד ראש הממשלה. ישבתי בישיבות בכנסת (מתוקף תפקידיי) הייתי בכנסים.

נגעתי, שוחחתי, למדתי, החלפתי דעות, אבל תמיד, תמיד, אני נזכר מהיכן הגעתי ולאן אני שואף להגיע מאז.

לעולם לא אפקיר את האנשים שתמכו והאמינו בי לאורך כל הדרך. אנשים, שהיו לצידי דווקא ברגעים הקשים ביותר.

אנשים שסייעו לי לגלות ואחר-כך לראות את האור בקצה המנהרה.

מקווה שאהבתם את מה שקראתם. מקווה שעדיין תמשיכו לאהוב אותי גם אחרי "הגילויים" שקראתם כאן.

היום אני מרגיש מספיק חזק בכדי לעמוד בפניכם. ללא המסכות.

 

כתבות נוספות העשויות לעניין את גולשי נתניה אונליין: 

נתניה: נחש צנח מגג בית על ראש בעל הדירה