המייל האדום
קשה לו, למוטי הוד, אלוף משנה במיל', בשני ימים בשנה. ביום כיפור וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. האיש, שהחיוך מעולם לא מש מפניו, מתקשה להסתיר את לחלוחית הדמעה מעיניו. הם יצאו ארבעה למערכה, נשלפו מבתי הכנסת במהלך צום יום כיפור. רק אחד חזר.
"לפעמים אני שואל את עצמי, איך זה שדווקא אני הוא זה שנשאר בחיים? היינו כל-כך קרובים האחד לשני. אחים בלב, אחים בנפש ואחים לנשק. ישנו כולנו באותו החדר בפנימייה. חלקנו יחדיו את ימי הנוער והתום, חווינו יחד את הטוב ואת הרע. פתאום, הם אינה", אומר מוטי הוד בכאב.
את שלושת חברי נעוריו הכיר מוטי הוד, בן העיר נתניה, כאשר דרך לראשונה על מפתן הפנימייה הצבאית בהרצליה. היה זה המחזור הראשון של הפנימייה. ארבעת הנערים הצעירים, חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה, שובצו לאותו חדר. מאז הפכה הרביעייה לבלתי נפרדת. הכל עשו יחד – עד למלחמת יום כיפור.
"יצאנו כולנו לקרב במלחמת יום הכיפורים ללא היסוס, כאריות אל מול הכדורים השורקים מעלינו. לכולנו היה ברור שהפעם זו מלחמת הישרדות. נלחמנו ללא חת, כאשר בזה אחר זה ראינו את חברינו נופלים", מספר מוטי הוד בקול שקט.
מוטי ביקש לעצור לרגע את הריאיון. הוא ניגש ומזג לעצמו מים קרים. לגם, שאף אוויר, התיישב והמשיך. "בכל הזמן הזה לא האמנתי, שדווקא את החברים הקרובים אלי ביותר, אני אאבד".
44 שנים עברו מאז. מוטי המשיך בשירות קבע, נישא ונולדו לו שלושה ילדים. אחד מהם קרא על שם חברו, רוני, שנהרג מול עיניו בקרב על התעלה. היום מוטי כבר סבא. הוא שנים ארוכות לא בקבע. בין לבין התנסה בעבודה עצמאית בתחום הביטחוני, שימש כמנכ"ל עיריית נתניה ואף שימש כחבר מועצת עיר קדנציה אחת לאחר שהפסיד בבחירות 1998 למי שהתמודדה מולו, ראש עיריית נתניה מרים פיירברג. כעת, כמעט 20 שנה אחרי, הוא מתכוון להתמודד שוב.
למרות שעברו שנים רבות כל-כך מאותה מלחמה ארורה, אני עדיין מאמין באותה אידיאולוגיה ואהבת המולדת שעל ברכיה חונכתי", הוא אומר.
אינך חושב שאיבדנו משהו אחרי כל-כך הרבה שנים, כאשר את הדור הצעיר לא מעניינת הדרך, אלא איך להפוך למפורסם בתכנית ריאליטי או באינסטוש?
מוטי צוחק. "אולי איבדנו את התום, אבל אני חייב לומר משהו בהקשר לזה: במשך שנים ארוכות התחבטתי בשאלה למה אני? את התשובה, למרבה הפלא, אני מוצא מדי חודש, כל פעם מחדש, בהרצאות בנושא מורשת קרב והחשיבות של הצבא למדינת ישראל. אולי תשובתי לא תמצא חן בעיני חלק מהקוראים, אבל יש לנו נוער נהדר, שמבין את נכונותו לתת מעצמו ולתרום לצבא עד כמה שניתן. כל העת מדברים על השתמטות ועל סרבנות, על ירידה באחוזי הגיוס ליחידות קרביות. אז נכון, יש לצערי סרבנות וגם השתמטות, אולם מנגד שוכחים "המלעיזים" את הרוב הדומם – אלה שרוצים, מחכים ומייחלים לגיוס. אלה שמוכנים לתת את עצמם ומעצמם למען הכלל. הם מהווים את הרוב".
ועדיין נדמה שהנוער של היום איבד משהו מהערכים של פעם
"הנוער של היום חשוף הרבה יותר לחיים קלים, למערכת חינוך שפחות עסוקה בערכים ויותר בלימודים. נכון, פעם מרכז חיינו היו תנועות הנוער, האידיאולוגיה וגם הבילויים. הטלוויזיה לא תפסה מקום נרחב בחיינו וספרים היו עולמנו. הטכנולוגיה אולי השתנתה אך לא מהות האדם. במהלך שני העשורים האחרונים פעמים רבות ניגשו אלי בני נוער או חיילים צעירים, ששובצו ביחידות שלטעמם לא אפשרו להם לתת מעצמם כמו שרצו. במקרים רבים מצאתי עצמי מנסה לסייע ולשכנע את צה"ל להעביר חיילים מתפקידי מטה ועורף לתפקידי שטח ויחידות קרביות. החיילים והחיילות שסייעתי במהלך השנים הם, בדיוק כפי שכינו אותנו בצעירותינו, הם מלח הארץ".
יום הכיפורים ויום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל הם הימים הקשים ביותר בשנה עבור מוטי. ביום הכיפורים הוא מתכנס בעצמו, מוציא אלבומים ונזכר בחברים שלו שבו, ואילו ביום הזיכרון הוא עובר מבית עלמין צבאי אחד למשנהו, פוקד את קברי החברים, מדבר איתם ומספר להם על חייו, על ילדיו ועל נכדיו.
"עלינו לזכור, לא רק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אלא בכל יום מחדש, שהמדינה הזו הוקמה בבסיסה על דמם של אלפי לוחמים אמיצים. השחצנות והיהירות שאפיינה אותנו ערב מלחמת יום הכיפורים, כמעט והובילה אותנו לאבדון ולאובדן המדינה. את המדינה לא קיבלנו בקלות ועליה גם לא נוותר בקלות. נכון, עלינו תמיד לשאוף לשלום, אך תמיד גם להיות נכונים לתת מעצמנו כאשר ניקרא לדגל. כי בסופו של דבר מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה ביום הכי קדוש לכל יהודי, היא גם תזכורת שלא לעולם חוסן".
