גבס גבס תרדוף

1
657
רגל שבורה. צילום אילוסטרציה פוטוליה - נתניה און ליין, נתניה
רגל שבורה. צילום אילוסטרציה פוטוליה

הילדה שלי, הילדה הגדולה והמתוקה שלי, שברה את הרגל. טוב "שברה" ו "רגל" אלו אולי מילים חזקות מדי. יותר מדויק היה לאמר "סדקה" ו-"עצם מיניאטורית באזור בכף הרגל המכונה המסרק" כך לפחות אמר האורטופד במוקד של קופת החולים, לפני שגיבס את הרגל המתוקה שלה לתקופה של שבועיים.

"זה היום הכי טוב בחיים שלי" – היא מתקשרת אלי בדרך חזרה מהמוקד. בעלי ובתי הבכורה, נצר למשפחת היפוכונדרים מדופלמת (מהצד שלו כמובן) , זורחים מאושר מעברו השני של הקו. "איך, איך גבס?" אני מזדעקת ברחמים על ביתי המסכנה אך גם ואולי בעיקר על עצמי, אני הרי יודעת מה מחכה לי בשבועיים האלה. מדובר בזוג חולים מדומים שיודע להוציא את המקסימום במצבים מעין אלה, ולתפעל עד הקצה את המטפלת העיקרית שלהם, הלא היא, אני.

"היא בסך הכל קפצה על הספה" אני מספרת בעבודה. "אתם יודעים, הקטע הזה שמורידים את כל הכריות מהספה ועושים מסלול מכשולים בסלון? לא? מה לא? מסלול מכשולים! אחד מאבני הבניין של ילדות נורמטיבית ומאושרת? (שוב, שוב מסתבר שאנחנו מוזרים) אז בכל אופן, היא בסך הכל קפצה על הספה, בלי הכריות, ואיתרע המזל שבדיוק נחתה על קרש, ובדיוק בזוית הלא נכונה, ובדיוק על אחת מעצמות המסרק, כן יש דבר כזה, זה בכף רגל. ואני בכלל לא אמא רעה, זה ממש, אבל ממש יכול לקרות לכל אחד, ואי אפשר היה למנוע, ואפילו הייתי שם, וזה בכלל לא באשמתי, אני אומרת, ובא לי לבכות.

אז אני מתקפלת מהעבודה מוקדם ומגיעה הביתה, רק כדי למצוא את הגדולה שלי מאושרת, מקפצצת בכל הבית על זוג הקביים החדשים שלה בזמן שאחיותיה הקטנות מדלגות בעקבותיה בהערצה. בעלי לעומתן נראה הרבה יותר נייח, הוא שכוב בתנוחה מוזרה על הספה בסלון, ומודיע לי חגיגית שנתפס לו הגב. אבל הפעם, ממש נתפס. ברור, הוא לא יכול לראות מישהו אחר פצוע סתם כך בלי לתת פייט כמו שצריך.

בכל אופן שבועיים עברו חלפו להם כהרף עין, זה לא באמת היה כל כך נורא, ההיפוכונדרים נהנו מאוד, ואני שמחתי בשמחתם, והנה הגיע לו היום שכבר כל כך חיכינו לו, היום בו מתרחש סיפורנו, היום בו אנו אמורים להסיר את הגבס. באופן טבעי, בעלי שיחיה (אבל שלפחות ייתפס לו הגב בקטנה בתור עונש) היה בחו"ל בענייני עבודה, כך שלמרות שחלוקת העבודה בינינו היא שבעיות אורטופדיות הן באחריותו (אני אחראית על ויראלי, חיידקי, ימי הורים ומסיבות סיום) דיווחתי על יום מחלה, והתייצבתי עם הילדה במוקד לטקס הסרת הגבס.

"שלום, אנחנו כאן כדי להסיר גבס" אני אומרת למזכירה בכניסה למוקד האורטופדי. היא נראית מופתעת.
"מה זאת אומרת להסיר גבס?" היא שואלת (מה זאת אומרת מה זאת אומרת? אני חושדת שיש בעיה).

"לבת שלי שמו כאן גבס, לפני שבועיים, ועכשיו צריך להסיר אותו" (משום מה אני לא אוהבת את הגישה שלה ומתחיל לגרד לי בכל הגוף)
"אנחנו לא מסירים כאן גבסים, מי מגיע למוקד להסיר גבס?" (היא נראית משועשעת עד כדי מזלזלת).

"מסתבר שאני" אני אומרת לה "סליחה, אבל אין לי ניסיון בבעיות אורטופדיות, זאת המחלקה של בעלי" (אני מנסה להסתחבק. זה לא עובד והיא לא צוחקת) .

אוי לא! אני מבינה לאן כל זה מוליך – החוצה, וללא טיפול. על גופתי הילדה תצא מפה בלי להוריד את הגבס, האמא הלביאה שבתוכי מתפרצת בפתאומיות.

"מה כל כך מוזר בלהגיע להסיר גבס באותו המקום בדיוק שבו שמו לה אותו? זה לא מתבקש?" אני שואלת בעצבנות.

"במכתב סיכום שנתנו לכם, מצויין בפירוש שצריך להסיר את הגבס בקהילה!" אין לה סבלנות אלי ושכמותי.

מכתב סיכום? אני אהרוג אותו! הוא לא אמר לי שום דבר על מכתב סיכום! ועכשיו הוא בחו"ל והמסכנה שלי תהיה תקועה עם הגבס הזה, בגלל שלאבא ולאמא שלה יש בעיות בהתארגנות ובתקשורת הזוגית? אולי אם הוא לא היה שוכב מלא ברחמים עצמיים על הספה ומבקש שאמרח לו טראומיל, אז הוא היה זוכר להעביר לי את המכתב הזה, האמא הלביאה שבי נוהמת בעצבנות.

"או.קיי, אז אנחנו בכל זאת פה, למרות שלא היינו אמורים להגיע, סליחה, אני מתנצלת, אבל מה בכל זאת אפשר לעשות? אולי יש כאן רופא שיכול לראות אותה? נחכה כמה שצריך"

"אין לי פה רופא. אם היה לי הייתי מפנה אותך אליו" (היא מג’עג’עת אותי! אנחנו בפאקינג מוקד אורטופדי! מה זאת אומרת אין רופא?)
"מה זאת אומרת אין רופא? אני שואלת אותה. "ואם הילדה היתה שוברת עכשיו את הרגל, מי היה מטפל בה?"

"רופא" היא מסמיקה.
"אז?" אני רומזת

"אין כאן רופא שיודע להסיר גבס" (אני כנראה נראית לה מטומטמת!)
"איזה מין אורטופד לא יודע להסיר גבס?" אני שואלת

"את צריכה לגשת לרופא בקהילה כמו שכתוב במכתב שחרור. תנסי את דוקטור א. הוא מקבל עכשיו"
"ומה הסיכוי שהוא יסכים לקבל אותנו עכשיו בלי תור? ומי אמר שהמזכירה שלו לא תגרש אותנו כמו שאת עושה בדיוק עכשיו?"

"סליחה גבירתי" (אני נראית לה גברת? מעצבנת!)
"אני לא מגרשת אותך" (באמא שלך?)
"וכדאי שתלמדי איך להתבטא!" (יופי, לא רק שאני מאותגרת בירוקרטית עם בעיות בתקשורת הזוגית, עכשיו אני גם לא יודעת להתבטא)
היא מעצבנת, אבל ממש, ואם כבר אני יוצאת מכאן ללא שום תוצאות, בא לי לפחות להשאיר אותה עם כמה שיותר רגשות אשמה.

"בחוויה שלי, את גירשת אותי כרגע" אני אומרת בדרמטיות ומסתובבת בהתרסה לעבר הילדה "בואי מתוקה, נחפש מישהו אחר שכן יעזור לנו", לא נראה שזה מזיז למזכירה במיוחד, בתי המתוקה מדדה החוצה על הקביים מאחורי, והאמא הלביאה שבי מרכינה ראש ועוזבת מושפלת אחריה.

בא לי לחנוק את המזכירה הזאת, בא לי לעבור קופת חולים, שקל הם לא יראו ממני, אני כועסת על בעלי שנסע מבלי למלא את חובתו האורטופדית, אני כועסת על הבת שלי שהייתה חייבת לקפוץ בדיוק בזווית הזאת ובדיוק על הקרש של הספה, אבל יותר מכולם אני כועסת על עצמי.

אנחנו נכנסות למעלית, רק אני והילדה המתוקה שלי, וזקן נחמד עם צילומי רנטגן ביד. אני לוחצת על "קרקע" והדמעות, הדמעות פשוט זולגות מעצמן. קחי את עצמך בידיים, מה יש לך? אני אומרת לעצמי תוך שאני מדמיינת את הרגל של הבת שלי נרקבת תחת הגבס רק כי אמא שלה לא מסוגלת להתגבר על הסבך הבירוקרטי של החיים. הבת המתוקה שלי והזקן החביב מסתכלים עליי מופתעים. בקומת הקרקע האינטימיות הבלתי צפויה הזו מתפזרת, אני נאספת, ואנחנו בכוחות מחודשים בדרכנו למרפאתו של דוקטור א.

תור באורך הגלות (וכשאני אומרת גלות אני מתכוונת בדיוק לזה) משתרך כבר מהמעלית, לאורך כל המסדרון, עד הכניסה למרפאתו של א. האורטופד היחיד בנתניה שמקבל בשעות האלה. איך זה עובד? יש פה מזכירה? אני שואלת, אבל אף אחד לא מדבר עברית, ואנחנו נדחקות פנימה לתוך המרפאה. בחדר אחורי אשה צעירה למדי, כנראה המזכירה, שבוזה מהתחת, מנסה לצמצם נוכחות, להתמזג עם הקירות שמאחוריה ולהיעלם, אבל אני מפריעה לה בתהליך, ושואלת בכל הנחמדות שיש בתוכי, ויש, תאמינו לי שיש, אם האורטופד יוכל, במחילה, ולא ידענו, במטוטא, ומהמוקד שלחו, אם לא קשה, להסיר את הגבס של הבת שלי היום. נחכה כמה שצריך.

"אני הודעתי לקופה כבר כמה פעמים לא לשלוח לי לפה אנשים בלי תור!" היא נוזפת בי.
בחוויה שלי צועקים עליי שוב, אבל ייתכן שככה היא תמיד מדברת, ואני מנסה להתגונן: "אבל מהקופה שלחו אותנו אליכם. אפשר בבקשה שרק תשאלי את הרופא, שאני אדע אם יש טעם לחכות את כל התור הזה, אני עם ילדה קטנה" והקול שלי מתחיל להישבר.

"אני לא אשאל אותו. את יכולה לבקש מהאנשים בתור אם הם מוכנים לתת לך להיכנס לרופא ולשאול"
"את שולחת אותי להתחנן בפניהם? תוכלי לשאול אותם במקומי? הם אפילו לא מדברים עברית!!!" אני נואשת…
"אין לי מה לעזור יותר מזה, אני כבר הסברתי לקופה"

טוב, אין לי ברירה ואני מתחילה לפנות לממתינים בתור, כדי לבקש את חסדיהם. אבל יש כמה בעיות: קודם כל, כולם ממש, אבל ממש, לא מבינים עברית. שנית כל, מדובר באוסף של אנשים מבוגרים, מודאגים ועצבנים. אני לא מאשימה אותם, למרות שיכלו להגיב אלי במעט יותר רכות. מה גורם לנו להתנהג כמו זאבים זה לזה דוקא בתור של קופת חולים? שם כולנו באותו מצב, חולים, יכולת לצפות לקצת חמלה ואמפתיה, אבל לא! ההפך הוא הנכון. אוכלים אחד את השני ויורקים החוצה את השאריות.

אז הקשיש הראשון (אני רק שאלה) סירב לבקשתי בנימוס. השנייה (זה בשביל הילדה, לא בשבילי) סיימה לצייר לעצמה גבות ולא נשברה תחת תחינותיי. הזוג השלישי הסתודד (תודה, תודה, באמת מכל הלב) ולבסוף סיכם: "נייט"!

אבל אמרו לנו לקבל טיפול אצל רופא בקהילה!!! ואתם לא מתנהגים כרגע כמו קהילה. בכלל לא. בקהילה אמורים לעזור אחד לשני!!! בשלב הזה אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורה הטבעית ביותר לסיטואציה, ופשוט מתחילה שוב לבכות. אבל מה זה לבכות… הבכי במעלית היה רק פרומו… די! תתאפסי על עצמך! מה התחלת עוד פעם? הבת שלך מסתכלת! וזה לא שאני איזו בכיינית יוצאת דופן, אבל זה כבר היה יותר מדי. צירוף תחושות האשמה, הכעס, העלבון וחוסר האונים פשוט שברו אותי. תרגעי עדי, תרגעי, או שבעצם…

אני ניגשת לפתח חדרה של המזכירה, נעמדת כאילו במקרה, ומגבירה מעט את יבבותיי. אאאו, אאאו. מוסיפה כמה משיכות באף. לחות, אבל רק במידה. חכחכך, חכחכך. כשהחיים מגישים לך לימון תעשה מהם לימונדה, ואני מנסה עכשיו לעשות לימונדה מים הדמעות המלוח השוטף אותי. אאאו, חכחכך, אאאו…

זה עבד… המזכירה מתרוממת וניגשת לעומדים בתור. "הילדה תיכנס אחריכם" (או לפחות כך נדמה לי. כלומר משהו עם "צ’קה" בסוף) היא אומרת למר וגברת "נייט". הם מהנהנים מיד בהסכמה. היא אפילו מגדילה לעשות ורושמת את השם של הילדה המתוקה שלי ברשימת הממתינים על הדלת של דוקטור א.

זה עבד!!! הצלחתי להגיע אליה. עלוב אולי, רמה חדשה של עליבות הייתי אפילו אומרת, התכסיס הכי ישן בספר, אבל עם תוצאות לא מתווכחים, ו-30 דקות רגועות אחר כך אנחנו בתוך המשרד של דוקטור א…

הוא נחמד לאללה, דוקטור א, מקבל אותנו בחיוך, מסתכל על הצילום, כן אפשר להוריד את הגבס, בואי חמודה, הוא לוקח מספריים, גוזר וסיימנו. שתי דקות. זהו? זהו? כל עוגמת הנפש, הריבים והאנרגיות השליליות האלה בשביל זה? הבת המתוקה שלי מסתכלת בפליאה על הרגל הלבנה והלחה שמתגלה לפניה מתחת לגבס. היא מחייכת. המשימה הושלמה.

אנחנו יוצאות מחדר הרופא, ואני ניגשת למזכירה. גיבורת היום שלי, שזיהתה את המצוקה שלי, שברה שגרה, ועזרה לנו. "רצינו להגיד לך תודה רבה על העזרה. באמת באמת. תודה רבה מכל הלב!" אני מסתכלת לה בעיניים ומבטיחה לעצמי להיות כזאת גם. לוותר, לשנות, ללכת לקראת, להקל כשאפשר. היא מחייכת. אפילו נראה לי שהיא קצת מתרגשת.

וגם אתם, בפעם הבאה שאתם בתור בסופר, בפקק תנועה או בתור בקופת חולים, כשאתם רואים מישהו במצוקה, שבוז, לחוץ, גם אם זאת אשמתו, גם אם לכם זה לא היה קורה, גם אם "מי נתן לו רשיון" או "הוא הגיע באיחור", גם אם "זה כתוב בדף שחרור" או "לכל אחד יש תירוץ" תראו קצת חמלה. תושיטו יד. תעשו שיהיה נעים. והכי חשוב, לעולם לעולם לעולם אל תקפצו יחפים על ספה ;-)

תגובה 1

  1. וואו, באת לי בול בשבוע רופאים ובדיקות אינטנסיבי גם אצלנו.. כל מה שיש לי להגיד זה amen sister!!

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן