דלג על המודעה

רכבת שמורידה מהפסים ומעניקה כנפיים של אהבה

רכבת שמורידה מהפסים ומעניקה כנפיים של אהבה

צילום fotolia

אוטו. ליבי ומורי מאחור. הרגע אספנו את ליבי מהגן.

מורי החזיק רכבת ביד, ליבי רצתה אותה.
הצעתי שתיקח משהו אחר, התעקשה על הרכבת. הצעתי שוב משהו אחר.
כלום לא עזר. קלטתי שליבי עייפה, וגם מורי. קלטתי שהוויכוח ביניהם הולך להתעצם בדקות הקרובות. קלטתי שאין ממש פתרון טכני שיפתור אותו.
קלטתי את כל זה ושכחתי לנשום תוך כדי קליטה.
התחלתי להרגיש במפרים של כעס שמקפיצים לי את האוטו-עצמי שלי.

מהבוקר אני מחכה לאותם שעתיים ביומן שמסומנים לי במרקר ורוד:
“14:00-16.00, ילדים נרדמים באוטו, מהאוטו לשנ”צ במיטות, ואז…אני שייך רק לי!”.

“ממי, קחי לך משהו אחר, ככל שתתעקשי יותר, הוא יתעקש יותר”.
התכוונתי בתכלס שככל שהיא תתעקש יותר, הכעס שלי יתבשל יותר.

אני זוכר שצריך לנשום, זוכר שצריך להתבונן ולא להתערבב עם זה רגשית. זוכר שמתחת להתנהגות הזאת יש צורך רגשי כמו עייפות כרגע. זוכר שיש אפשרות שהיה לה משהו לא נעים בגן וזאת הדרך שלה לשחרר את האנרגיה שנצברה בה.
זוכר הכל בראש, אבל המסר “לנשום” לא מגיע לבטן.
והבטן מצדה בתהליך מתקדם של רקיחת רעל עצבים.

“ליבי קחי משהו אחר אני אמרתי”.
אותו “אני אמרתי” שתמיד עולה מהספסל, כדי לנסות להציל משפט שהפסיד מראש.
ה”אני אמרתי” הזה בעצם אומר את האמת והיא – אני מרגיש חלש, אין לי כח פנימי, אני מרגיש שאת לא סופרת אותי. אני דורש שתצייתי לי!
וגם ה”אני אמרתי” הזה, לא הצליח לשנות את התוצאה. ליבי עדיין המשיכה להתעקש, ולדרוש את הרכבת בטון מבטון. מבוצר. אין שום משפט או הצעה שיכולה לחדור אותו.
התסכול מאי ציותו של מורי לתת לה את הרכבת, הפך למתקפת ידיים וחטיפת הרכבת בכח.

ואז בום!
טסה, במהירות החושך, להבה מהבטן שלי דרך הפה, וחרכה באוויר כתובת אש בצורת צעקה: “ליבי!!!”

שקט מוחלט באוטו. לשתי שניות. ליבי התחילה לבכות. ומורי התחיל לצעוק “ביבי!”, חצי בצחוק חצי בחיקוי רגשי.
“מורי די!” רשפתי גם עליו. הוא קלט שצחוקים זה לא. ושתק חצי מבוהל.

ואז, הפקודה “לנשום”, שיצאה לפני חצי דקה מהראש, הגיעה סוף סוף לבטן.
נתתי לחמצן למחוק מעל הלשון שלי מילים שהתלכלכו באבק של רגשות אשם.
נשמתי מהאף ושתקתי מהפה.

השתיקה פינתה מקום לזכרונות של מודעות לעלות.
נזכרתי שהעבודה הכי גדולה שלי בתקופה האחרונה היא הכעס. לא להעלים אותו, להיפך, לגלות אותו כפי שהוא באמת – ערום ממילים שמתאמצות להיות פקק לקולה של הצעקה.
נזכרתי בשתיל משפט שמבקש להשריש שורש בתודעתי – כעס הוא חלק בלתי נפרד מקשר רגשי.
נזכרתי שאני יודע כבר, שהשריטות שאני חרד שהכעס שלי יגרום לה, שריטות שרגש האשם מיד מאיים עליי בהם, השריטות האלה שייכות לעבר שלי. שייכות לילד הקטן שבי שהאמין שאם כועסים עליו נוטשים אותו.
נזכרתי שכבר הבעתי כעס כלפיה. ולפניו, תוך כדי, ואחריו המשיכה האהבה ואף אחד לא ננטש, לא פיזית ולא רגשית.
נזכרתי שאני יודע בכל נים בי שאני אוהב אותה בלי תנאי. נזכרתי שאני יודע שכשאני מרגיש ככה אז גם היא מרגישה את זה בעצמה, ואין שום כעס שיכול לנתק אותה מהתחושה הזאת.
השתיקה הזאת שסיפרה לי את כל זה, פיזרה את ענני רגשות האשם שהתקדרו בשמי הסרעפת שלי, ופתאום התגלתה שמש של אהבה שקטה. אהבה שיודעת להמתין מבלי לקפוץ ו”להציל את המצב”.

עצרתי למלא דלק. תוך כדי שהדלק ממלא את המיכל, ניגשתי אליה, ונתתי לה חיבוק.
בדקתי אם החיבוק הזה נגוע ברגש אשם, והרגשתי שלא.
זה היה חיבוק שהיה תמצית של המשפט –
כעסתי. עכשיו אני לא כועס. גם לפני, גם תוך כדי, וגם אחרי, אני אוהב אותך.

אחרי כמה דקות של נסיעה, היא נרדמה. וגם מורי…

——————

למי שמעוניין לעקוב, אפשר בפייסבוק – שרון כהן משמהות.

שם אפשר לקרוא עוד פוסטים ולקבל מידע לגבי הרצאות וסדנאות שמתקיימות באזור נתניה.
ביום ראשון הקרוב – 1.11.15 מתחילה הסדנה “מהילד שבי אל הילד שלי” – הפיכת הגישה הייחודית לדרך חיים, בקריית השרון נתניה.
לעוד פרטים והרשמה:
http://www.mashmahut.co.il/#!——/ab4bs

שרון כהן

שרון כהן, יועץ זוגי ומשפחתי.
• מנחה פינת טיפול זוגי בתוכנית הטלויזיה של עדן הראל ועודד מנשה
• מורה לילדים ונוער במרכזים למחוננים
• מנחה סדנאות להורים והשתלמויות למורים, לשיפור התקשורת עם הילד
•מרצה על הורות וזוגיות.

למי שרוצה לקרוא עוד או להיפגש לשיחות יעוץ או להזמין הרצאות
מייל: sharon@mashmahut.co.il
טלפון: 0522491993
אתר: mashmahut.co.il
יוטיוב : שרון כהן משמהות
פייסבוק: שרון כהן משמהות
שרון כהן

Latest posts by שרון כהן (see all)

תגובות

תגובות

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.