אדרה שפיגל מציגה: סי סניורה

1
39
אדרה שפיגל

חזרה בזמן, חודשיים אחורה. אני נדחסת לאחת השורות האחרונות ביציע של התיאטרון הלאומי ‘הבימה’. כועסת על עצמי שהסכמתי (שוב) לשלם מחיר מופקע בעיני בעבור כרטיס להצגת תיאטרון. נכון, על הבמה עומדת שורת השחקנים הטובה בישראל: גילה אלמגור, שמיל בן-ארי, סנדרה שדה, ועדיין, החוויה האישית שלי מסתכמת במילה ‘אכזבה’, שעוד נחשבת לאנדרסטייטמנט.

חזרה למציאות. עם טעם של אכזבה מאז אותה הצגה בבימה, הגעתי במוצאי שבת להיכל התרבות נתניה. זה שצריך לעשות משהו כדי לשפר את המראה שלו וגם להפעיל אותו בשישי ובשבת, אשאיר לכתבה אחרת. הגעתי וזו הייתה הפתעה נעימה. עם גרסה שונה ומיוחדת, הפקה מפתיעה ובימוי מרשים של איציק סיידוף, העלה תיאטרון נתניה, התיאטרון שמתעקש לקרוא לעצמו תיאטרון חובבים, את “סניורה אפרת” – דרמה משפחתית מפרי עטו של יעקב גורדין, בסגנון, ניחוחות, השפה, והמוזיקה של תרבות הלדינו.

השחקנית אדרה שפיגל היא סניורה אפרת. מאופקת, אדנותית ומעוררת הערצה. אליה מתלווה קאסט שחקנים. העלילה מביאה לנו את סיפורה של אלמנה אמידה מירושלים, המשדכת לבנה הבכור נערה דלת אמצעים, אך בעלת ייחוס מיפו. עם כניסתה של הכלה למשפחה, מתערערים היחסים ומטענים חבויים צפים ומתפרצים. התיאטרון המקומי בנתניה, זה שמתעקש לקרוא לעצמו תיאטרון חובבים, הוכיח לי (שוב) שהוא לא נופל ברמתו מהרבה מאוד תיאטראות רפרטואריים אחרים בארץ, ומציע תמורה הולמת ומחיר כרטיס שפוי. בראיון לנתניה און ליין מספרת אדרה שפיגל על הסניורה וגם על עצמה.

שחקני תיאטרון נתניה. המחזה "סניורה אפרת" . צילום איציק בן שושן
שחקני תיאטרון נתניה. המחזה . צילום איציק בן שושן

“התחלנו לעבוד על ההפקה הנוכחית עם הבמאי איציק סיידוף לפני כשנה ושמונה חודשים, משהו כזה. זו גרסה של המחזה הקלאסי בן 150 שנה, שעובדה על ידי מרים קיני, אותה מחזאית, ומתרגמת מקורית של המחזה. היא ואיציק לקחו אותו למציאות ארצישראלית, בירושלים וביפו. אני לא מכירה הרבה בימאים שהיו מוכנים לקחת את האתגר הזה עם תיאטרון שהוא לא רפרטוארי”, מספרת לנו אדרה שפיגל ומוסיפה: “זה אומר שאיציק היה סמוך ובטוח שביחד נוכל לספק את הסחורה, ובסוגריים עם הרבה מאד סימני קריאה- נתן את נשמתו לפרויקט הזה. זו דרמה משפחתית, שבמרכזה אם חד הורית המגדלת שני ילדים במציאות גברית. היא בנתה את עצמה בשתי ידיה. יש בינינו מודלים כאלה היום. ישבו בהצגה אנשים בגיל השלישי ודיברו ביניהם עם דמעות בעיניים על כך שדברים כאלה קורים- ילדים שגזלו את ההורים לעת זקנה, אימהות חד הוריות ניגשו אליי והביעו הזדהות. איך אומרים, קלאסיקות לא מתות, אלו נושאים שמלווים אותנו בחיים. ההתאמה ללדינו והאמירות בשפה נותנות נופך נוסף”, מתארת.

איך היה לשחק את תפקיד הגברת?

“מדהים. את הסניורה שיחקו גדולות התאטרון העברי: חנה רובינא, אורנה פורת, מרים זוהר, ליה קניג, יונה אליאן, את יודעת… אני מרגישה שאני עושה שם משהו מאד אמיתי. לשמחתי, אני מקבלת תגובות טובות. היא דמות כנה, ישירה, הגונה, יודעת להקשיב. אם היא טועה, היא יודעת להודות בכך. היא שונאת ‘פלאוורות’ ואני ממש מזדהה, כי גם אני אוהבת אמת פשוטה. אני מאד קוראת אנשים וזה משהו שנדלקתי עליו אצל הסניורה: היא מאד אמיתית. עם הילדים שלה. היא רכה וגם אני, בתפקיד, רואה את ילדי לנגד עיני. בדיוק כמוה, בשביל הילדים אעשה הכל, גם אם יהיה נורא קשה. אנחנו מוכנים לאכול הרבה צפרדעים בשביל הילדים שלנו”.

איך התחיל הרומן שלך עם התיאטרון?

“הגעתי לתיאטרון בצורה אקראית לפני עשור בערך. חיפשתי מסגרת להשתעשע ולהשתובב בה, להביא לביטוי את הילדה שבי. שמעתי שיש סדנאות תיאטרון בהיכל התרבות בנתניה, ניגשתי, דיברתי עם רכזת התיאטרון יהודית אנושי והצטרפתי. הסדנאות היו מהנות בצורה בלתי רגילה. אם באותה התקופה היית אומרת לי שאעמוד על הבמה, הייתי צוחקת. באתי ממקום אחר לגמרי. זה באמת היה יותר כחוויה, התנסות. בדרך כלל, בסיום שנה א’ מעלים ערב מונולוגים, בשנה ב’ דיאלוגים וכו’. מפה לשם, מצאתי את עצמי עושה קטע מ’מי מפחד מוירג’יניה וולף?’. אני זוכרת את העמידה על הבמה עם רעידות ברגליים, פיק ברכיים פראייר ליד זה. אפילו לא יצא לי קול. זאת אומרת, שתביני מאיזה מקום באתי”, אומרת.

ספרי לי

היא נבוכה. “אני פסיכולוגית ויועצת ארגונית במקצועי. פרשתי מצה”ל בדרגת סגן אלוף בחיל המודיעין לאחר למעלה מ-27 שנים במערכת. זה הזוי, כי ניהלתי כמה מאות אנשים, עמדתי לא אחת מולם והרצאתי מול קהל לא קטן. אבל שם, בתיאטרון, היה משהו אחר. החוויה הזו, שאתה עומד מול קהל ומנחה בחומר מקצועי שאתה בקיא ועוסק בו, שונה לחלוטין מזו שבה אתה, פתאום, עולה על במה ויש רגע אינטימי. חושפני. פשוט קשה מאד לתאר אותו, אבל הוא מעולם תוכן אחר לגמרי. יש שם סוג של חשיפה והתערטלות”.

מה הכוונה חשיפה והתערטלות?

“אם אתה כשחקן עושה שם משהו מאד טכני ומשוחק ישר מרגישים, זה לא תופס אף אחד וזה לא מרגש. לעומת זאת, אם אתה באמת שם, מביא איזושהי אמת שלך ומעז… מעז להיות אמיתי ולפתוח את הלב ולהוציא את הקישקעס ואת הקרביים, לתת לאנשים לחוות יחד איתך תהליך רגשי שאתה עובר, לא משוחק – אז הקהל מרגיש שהוא עובר חוויה. ואת רואה את זה! את רואה שהוא מרותק, דומע. כשאני יוצאת החוצה ואומרים לי: ‘תקשיבי, את לא מבינה מה עשית לי! סמרו לי השערות’, ‘בכיתי’ או ‘התחלתי לחשוב על החיים שלי’, וזה קורה עם כל השחקנים בכל ההצגות, לא רק לי, סימן שהצלחנו. זו גם הסיבה שבגללה כולנו עושים את זה”.

למה את מתכוונת כשאת אומרת “עושים את זה”?

“את מבינה שכולנו עושים את זה בהתנדבות, בתיאטרון נתניה (התיאטרון, כאמור, מוגדר כתיאטרון חובבים ומעצם הגדרתו כל פעילות השחקנים נעשית בהתנדבות ש.א). אנחנו אנשים עובדים עם משפחות, ילדים, יש גם סבים וסבתות. השחקנים באים לעשות תיאטרון בשעות לא שפויות, בעיקר בזמן ההפקה, אז בכלל הלו”ז משתבש. אנשים די מקורקעים, זו איזושהי מחויבות שאתה לוקח על עצמך, להשתתף, להיות זמין. יש פה השקעת זמן אדירה, עצומה, שלא לדבר על אנרגיות רגשיות, כי לדוגמה, כשאני מגיעה הביתה באחת בלילה אחרי חזרה, אני לא נרדמת עד שלוש כי החומרים עוד עובדים. ההתרגשות, כל התהליך שאני עוברת, מריצה בראש כל מיני סצנות ואפשרויות ביצוע…”.

מדוע, בעצם, אתם מוגדרים כתיאטרון חובבים כשבפועל מדובר בתאטרון מקצועי?

“אנחנו לא תיאטרון רפרטוארי וזו ההגדרה. אין בארץ תיאטרון חובבים שעולה עם הצגה יותר מארבע עד עשר פעמים. יש אותנו. את תיאטרון נתניה. תיאטרון מקצועי לכל דבר ועניין, שבהגדרתו לא עובד למטרות רווח ומריץ כל הפקה בין 80 ועד 1,000 הצגות. האווירה הקיימת ורמת האכפתיות מהוות הבדל נוסף. קחי, למשל, את ג’ני שחר, המשמשת כעוזרת הבמאי ואשר שיחקה את פרלה. היא, למשל, הדבק של הכל. של המעצבים, המלבישים, התפאורה. החיבור הזה של האכפתיות והאווירה, זה משהו סוחף. זה משהו שבשבילו כולנו, כל השחקנים, מוכנים לעשות הכל כדי להצליח עם כל הצגה שאנו מעלים. רצנו בחנויות של ויצ”ו בכל רחבי הארץ  וביקשנו מאנשים שיתרמו לנו כסאות ושולחנות וביגוד שהותאם להצגה. חלק תרמו וחלק מהדברים קנינו מכספנו. התגייסות מוחלטת זה הקטע בתיאטרון נתניה”.

הגישה הטוטאלית של תיאטרון נתניה, כך מסתבר, נמשכת כבר 28 שנה – עוד מהתקופה בה הוקם. את התיאטרון, מאז היום הראשון, מלווה יהודית אנושי, שנוהגת לברך את הקהל לפני כל הצגה והצגה, לספר בקצרה על עבודת השחקנים ולאחל לקהל הנאה. הרעיון המקורי לשמו הוקם התיאטרון גם-כן נשמר: אפשרות לחשוף ציבורים שלמים להצגות איכותיות במחירי כרטיס נמוכים במיוחד, ולטפח את הכוח המקומי באמצעות שחקנים ושחקניות כחלק מהווי תרבותי וקהילתי.

איך הפכת מפעילה בסדנת משחק לשחקנית מרכזית במחזה?

היא מסמיקה: “זה היתרון שיש לנו על-פני הרפרטוארי. מידי פעם, בסדנה, מכריזים על הפקה ופותחים אודישן לשחקנים חדשים. אמרתי, טוב, בשביל הקטע אני אגש. הייתה אז הצגה בשם “הקלפנים” והתקבלתי אליה. זה היה תפקיד מרכזי ונורא צחקתי, כי לא ידעתי על סמך מה ולמה. ככה התחיל התהליך. גם ליוויתי את הסדנאות החדשות כעוזרת במאי וכולי. לימים המשיכו הפקות נוספות ואני עזבתי לאיזו תקופה בשל עומס וחזרתי. כשעשינו את ‘מניין נשים’, הפקה קורעת לב, מצמררת שעבדנו עליה תקופה ארוכה והופענו איתה שנתיים, הבנתי עד כמה אני אוהבת את התחום. עד היום, אני פוגשת אנשים שמבקשים ממני שנעלה את ההצגה שוב. זו זכות ומתנה לגרום לאנשים לחוות משהו רגשי. תראי, בעברי הרחוק רקדתי ועסקתי באומנויות. הייתי תקופה ארוכה מאוד בשירות צבאי. שהשתחררתי, חיפשתי לחזור לתנועה ולריקוד. מאז עשיתי כמה שינויים נוספים: אני מורה ליוגה ומטפלת במגע, עיסויים רפואיים, אז כל המגוון הזה בייעוץ, שיחות ומגע שהתמחיתי בהם בשנים האחרונות מתחבר עם התיאטרון ולא בכדי”.

התגובות להצגה היו פנטסטיות

“אני שמחה מאד שזה ככה. יחד עם זאת, אני עוד לא ממש עפה על עצמי”, היא צוחקת, “בקטע של ‘איזה יופי שזה מצליח’, יש לנו עוד דרך לעבור ורגע, חכו, עוד לא מיצינו, רק התחלנו… אדרה עונה: להבדיל מסרט, הצגה זה טייק אחד, אי-אפשר לקחת את הכי טוב. לכל הצגה אני עולה ולא יודעת אף פעם לאן זה ילך. זאת אומרת, אני חייבת כאן ועכשיו להביא את המקסימום, המיטב, שיא הריכוז, להיות שיא המחוברת לסניורה אפרת ולתת לזה לבוא לידי ביטוי מהמקום הזה, כי אחרת זה יהיה משוחק ומאד טכני. בכל הצגה יוצא משהו קצת אחר. זה מה שכיף מבחינתי בתיאטרון, אחרת זה היה נורא משעמם”, מספרת.

האם מצאת הקבלה בין הסניורה בהצגה לבין אדרה בחיים האמיתיים?

“יש לנו המון רבדים לסניורה ולי, למשל הפתיל שלי יכול להיות הרבה יותר קצר משלה אבל היא כן הרבה יותר מאופקת, יש פה עניין של מסורת, אצולה. יש כל מיני ניואנסים של הדמות שככל שאתה יותר בונה אותה שלמה, אתה בהחלט יותר מהימן. הזדהיתי עם ניסיון החיים, הרגישות הבינאישית, תראי, אני כבר לא ילדה ועברתי לא מעט דברים בחיי. לדוגמה, לעבוד במערכת גברית כמו צבא. הייתי יחסית בכירה מאד בפורומים גבריים בלבד וזו סיטואציה לא פשוטה בכלל. הייתי בעמדת קבלת החלטות ונתבקשתי לקדם נושאים, ייצגתי תחום שלוקח אנשים לחשיבה אחרת, ליצירתיות ולפריצת גבולות. לייצג משהו שהוא לפעמים שונה מהמוכר והמקובל זה דיי מרתיע וצריך הרבה מאד נחישות, אמונה בדרך ומערכת ערכית שאני חושבת שהובילה אותי תמיד. אני מאד מאמינה במה שאני עושה ומקווה להמשיך”.

 עשיתם כבר לייק לעמוד הפייסבוק החדש של נתניה און ליין – ksn? זה הזמן: נתניה און ליין – ksn מבית נתניה און ליין

תגובה 1

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן