המייל האדום
גן משחקים, מורי משחק בחול, ליבי עומדת ליד מפלצת חבלים שמגיעה לגובה של שלושה מטרים בערך. ליבי התחילה במסע שלה מעלה. ואני מלמטה מתבונן ומפחד. פחדתי, והזכרתי לעצמי שפחד עובר בבלוט'וס.
אז ניסיתי להתגבר על הפחד, על ידי חישוב מדויק איפה לעמוד כדי שאם היא תמעד, היא תיפול לי לתוך הידיים.
היא הגיעה לנקודה הכי גבוהה, והחליטה לרדת מהצד השני. כל הדרך היא הרחק מעליי. רחוקה מרחק מטר מעל כפות הידיים שלי שמונפות אליה, ומלוות אותה כמו הבד הזה של מכבי האש, שמחכה למטה לאנשים שקופצים מחלונות בבניינים רבי קומות.
המסלול כלל כמה פספוסי כף רגל וחצאי מעידות שאילצו אותי להיכנס לזירת האגרוף עם הפחד, לקבל ממנו בוקסים לבטן, אבל לנצח אותו בנקודות.
זהו, היא צלחה את המסלול. הדם שלי חזר לנוע בקצב של מוזיקת מעליות.
"ממי שלי, גיבורה. כל הכבוד! כל הכבוד שאפילו שפחדת המשכת ועלית הכי גבוה וירדת לבד"… פתאום קלטתי שאמרתי "פחדת" ובכלל לא זכרתי שהיא אמרה שהיא פחדה.
הלבשתי עליה את הפחד שלי.
אופס, הרגשתי שעשיתי חור קטן בגלימת גיבורת-העל שהיא לבשה. אז החלטתי לנסות ולתפור משהו שיסתיר את החור.
"ממי, גיבורים גדולים מפחדים. ומה שהופך אותם לגיבורים זה שאפילו שהם מפחדים הם מנסים ומצליחים"
וזהו, הרגשתי שתפרתי טלאי סביר, והמשכנו לשחק.
חזרנו הביתה, ליבי ומורי על השטיח, אמא ואני מכינים ארוחת ערב. עוד רגע מגישים.
"אמא, היום ליבי טיפסה על החבלים הגבוהים והגיעה ממש גבוה".
"כן, עליתי אפילו שפחדתי"
לעולם לא אדע אם היא פחדה בלי קשר למה שאמרתי לה, וזה שאמרתי רק נתן לרגש הפחד מקום לבוא לידי ביטוי מילולי. או שאני "הדבקתי" לה פחד שקודם לא היה קיים אצלה בכלל.
למען הסר ספק, החלטתי להעביר עוד תפר על הטלאי שתפרתי קודם. "אמא, אפילו שהיא פחדה, היא ניסתה והמשיכה עד שסיימה לבד.
ואמרתי לה שהיא גיבורה, ושהגיבורים הכי חזקים הם אלה שאפילו שמפחדים מנסים ומצליחים. הנה ממי תראי, גם אני וגם אמא אפילו שמפחדים מדברים, מנסים ומצליחים".
סיימתי את מלאכת תפירת המילים לתודעה, וחזרתי לסחוט את מה שנשאר מהלימון לתוך הטחינה. אני תופר את המשפטים האלה באופן מודגש כל כך, בעיקר כי אני חושש שאולי אני לא מודל לחיקוי מספיק משמעותי כאדם שמעז לנסות כשמפחד.
בכלל, המקומות בהם אני מדגיש באופן "מחנך", הם המקומות שבהם אני מרגיש שיש לי בהם חולשה, ולכן אני "מחנך" באופן מודגש. זה בעצם סוג של ניסיון לתקן אותי, דרך זה שאני מחזק אותה. בדברים שיש לי ביטחון, אין לי בכלל צורך ל"חנך".
אחרי שלוש שניות של שתיקה. "אבא, ממה אתה מפחד?"
הרחתי שהשאלה הזאת נאפת בתנור המחשבות שלה באותן שלוש שניות.
"אני מפחד, אה,"
חיפשתי ממה אני מפחד ומנסה ומצליח,
"….אני מפחד מהרצאה לאנשים חדשים שאני לא מכיר"
"אבא, הרצאה זה בכלל לא מפחיד". יצא לה טון כזה, שילוב של מופתע-מבטל מתוק במיוחד. אני יודע שהיא לא יודעת מה זה הרצאה, אבל זה לא אכפת לי, היא העבירה לי מסר מדהים. פתאום חשבתי על זה לרגע, וקלטתי שהרצאה זה באמת בכלל לא מפחיד. הרי אני לגמרי נהנה בכל הרצאה.
קלטתי שמי שפוחד בתכלס זה האגו שלי, שלפני כל הרצאה מתרגש לטפס גבוה, ומפחד ליפול ולקבל מכה. החלטתי באותו רגע, שבכל פעם לפני הרצאה, כשארגיש את הפחד המוכר, אתבונן איך האגו שלי מטפס על החבלים, ואעמוד מתחתיו, כדי שאם חלילה ייפול, ייפול היישר לידיים שלי.
ובעיקר אזכור שגם האגו שלי גיבור, כי גם כשהוא מטפס גבוה, הוא כבר יודע לרדת לבד.
והכי הכי אזכור את הטון המופתע-מבטל המתוק כל כך של ליבי,
"אבא, הרצאה זה בכלל לא מפחיד".
מוזמנים לסדנה הקרובה: מתנ"ס פולג עיר ימים. לפרטים נוספים הקליקו: www.mashmahut.co.il
