האנשה במקום הענשה

1
107
צילום fotolia

כשאנחנו אומרים לקיר שהילד נתקל בו: “קיר רע! פויה קיר!”, מה אנחנו באמת מלמדים את הילד?

ליבי התנדנדה במיטה מצד לצד, ובום הראש שלה נתקל בקיר.

בכי. כמה שניות בתוך חיבוק. וראש חוזר לכרית.
ליבי הסתכלה לתוך העיניים של הקיר החובט, ושלחה אליו מבט כועס.

כשהייתי קטן זה היה מאוד מקובל על גבול ההכרחי, שבכל פעם שילד קיבל מכה מהקיר (פינת שולחן\ריצפה\דלת ארון…), הוא קיבל הצעה מהאמהות\דודות\שכנות לתת לקיר מכה בחזרה, בליווי משפטי תוכחה: “פויה קיר, קיר רע!”

בשנים האחרונות קלטתי כמה הזויה המחווה הזאת.
אני מאוד בעד שעושים לחפצים האנשה,
הקושי שלי הוא עם ההתעסקות בהענשה.
המחווה הפיזית מילולית הזאת בעצם גורמת לילד ליצור התנייה קלאסית בין כאב לחיפוש אשם.

“ליבי תראי גם לקיר כואב”
“לא, הוא לא”
“תקשיבי,”, והתקרבנו שנינו לשמוע את הקיר מקרוב יותר,
“את שומעת? הקיר בוכה גם, ומספר לאמא שלו שהוא קיבל מכה מראש של ילדה”
ליבי צחקה.

הצחוק גם ייבש את הדמעות.
וגם, ולא פחות חשוב, לימד שכשכואב לא חייבים לחפש אשמים, אפשר לכאוב, להירגע להמשיך הלאה, ואולי בהמשך אפילו לראות שגם לשני שממול כואב.

לרוב, אלו שקיבלנו מהם מכה, בכלל לא נתנו לנו מכה, זה אנחנו שלקחנו.

לרוב, אלו שכן נתנו לנו מכה, הרגישו שקיבלו מכה קודם, ומבחינתם אנחנו האשמים בכאב שלהם.

מי שמאניש לא מעניש.

תגובה 1

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן