דלג על המודעה
הכל בגלל בושם אחד

הכל בגלל בושם אחד

לא מזמן חזרתי מחופשה משפחתית בניו יורק, העיר הגדולה והמטריפה. ברקע עדיין מרחפת לה אימת יום הולדתי ה-42 המתקרב, אבל אני מדחיקה הכל ובצעד אמיץ ויקר ביותר משנעת בעל וארבע ילדות לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. בין שלל מטרות הנסיעה שכללו מנוחה, הרחבת אופקים ושופינג כאילו אין מחר, סימנתי לעצמי מטרה צנועה נוספת: להצליח להעלות מין האוב את הבושם המיתולוגי שלי, זה שהשתמשתי בו כמעט כל חיי, עד שהופסק הייבוא שלו לארץ אי שם בתחילת המילניום הנוכחי. אני טיפוס נאמן אני, לא מחליפה ככה ריחות כמו גרביים, ומרגע שנגמר בקבוק הבושם האחרון שלי, לפני כעשר שנים, ייחלתי ופיללתי ליום בו אזכה להסניף אותו שנית. “Red” קראו לו. של “ג’ורג’יו בברלי הילס”. להיט גדול של הניינטיז. קצת כמוני בעצם כשחושבים על זה… ;-) לאחר מספר ימי התאקלמות בתפוח הגדול, שינסתי את מותני לכיוון סניף “Macy’s” הקרוב, במחשבה שהנה, שנות הערגה שלי מגיעות להן לקיצן. “?Can I help you madam” ניגשת אלי דיילת חמודה במחלקת הבשמים. (מאדאם? אני מסתכלת סביב, אין אף אחד, היא מתכוונת אלי) ואני מתחילה להסביר: “I’m looking for a perfume I used to wear many years ago” (וואו, אני נשמעת עתיקה לאללה) “It’s called Red.” אין לה מושג על מה אני מדברת. “Red Door?” היא שואלת? “No… Just Red” אני עונה. “?Hugo red” היא שואלת? “No… Just Red, By Giorgio Beverly Hills” אני עונה. כלום, אפילו לא רמז. אוי לי ואבוי לנשמתי. הבושם שלי. הבושם האהוב שלי הוא בושם של… זקנות!. אף אחד לא מכיר אותו, בטח כבר לא מייצרים אותו, מי ירצה לשים בושם של זקנות? רק זקנות!!! אוי ואבוי הזדקנתי. אני בת ארבעים ושתיים ואני זקנה. מה הצעד הבא? אני אתחיל להתקלח עם סינטבון ולהכין גזוז בסיפולוקס? תאספי...