דלג על המודעה
ראשונה בין כולם

ראשונה בין כולם

אל המקום הראשון במירוץ הלילה  של תל-אביב אשר התקיים בשבוע שעבר הגיעה אלה פינוס, צעירה בת 26 מפרדסיה, שעדיין מחכה שמישהו יצבוט אותה ויסביר לה שזה אמיתי.  “חציתי את קו הסיום עם תוצאה של 38:33 דק’ ל-9.93 ק”מ. זה שיא אישי עבורי ואני בשוק שהצלחתי, רצתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת”, אומרת אלה פינוס תוך כדי התנשפות אל שפופרת הטלפון. אלה מבקשת שאסלח לה ומספרת כי היא בדיוק רוכבת על אופניה בדרך לביתה שבת”א, שם היא מתגוררת כיום לאחר שהשלימה את התואר הראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב.  “יום עמוס אימונים”? אני שואלת והיא משיבה: “כן, גם הרבה טלפונים מעיתונאים סקרנים. זה מטורף, כמה אנשים תופסים מניצחון במרוץ שכזה”, אומרת בצניעות. “יש רצות הרבה יותר טובות ממני שרצות עוד מגיל צעיר”. איך למעשה הכל התחיל? “התחלתי להתאמן ברצינות לפני כשלוש שנים. באופן מקצועי לפני שנתיים. את השינוי הרציני עשיתי ממש לא מזמן, כשהתחלתי לעבוד קשה ובאינטנסיביות עם עמית נאמן, שהוא הרבה יותר ממאמן אתלטי, הוא דחף אותי להצלחה והאמין בי מאד. לא היה פשוט לשלב בין השניים: להיות סטודנטית לתואר שהוא לא קל ולעשות ספורט תוך כדי אימונים על בסיס שבועי. זה לוקח ממך הרבה משאבים: אנרגיה, זמן, כוח…”.  ספורטאים רבים בישראל נאלצים לממן את עצמם את האימונים, כיצד הסתדרת כסטודנטית? “לשמחתי קיבלתי חסות ממשפחת “אדידס”, שהייתה עדה לשיפורי זמני הריצה שלי במהלך האימונים והחליטה לתמוך בי. החל מחודש ינואר החברה שלחה ציוד לביתי ועזרה לי מאד. ציוד לרץ הוא משמעותי, במיוחד אם אתה סטודנט, כי כל זוג נעליים למשל נע בין עלות של 600-700 ₪. אנחנו מחליפים נעליים כל חודשיים. יש נעלי אימון, נעלי תחרות, ביגוד מסוים… זה המון כסף. למזלי, אני לא משלמת את זה”.   מדוע את כל-כך מופתעת...
נתניה עיר הספורט, אעלק?!

נתניה עיר הספורט, אעלק?!

ויקי גלאם בטור אישי וחשבון נפש על הספורט המקומי; על ההכרזה (שבינתיים התאדתה) להפיכת נתניה לבירת הספורט וגם קריאה אישית לראש עיריית נתניה להרים את נס הדגל. יאללה, נתניה!  פעם, מזמן, כשהכול היה בשחור-לבן, היה לנו כיף. פעם, מזמן, כשהזמן היה שווה זמן ולא רק כסף, היה לנו ספורט בעיר שלנו, בנתניה. פעם, מזמן, היה בשביל מה לרוץ למגרשים. נכון, הם היו פרימיטיביים המגרשים, הם היו בלויים ולא מרשימים, אבל היה לנו כל-כך טוב, שזה היה כבוד לצעוק מכל הלב “אנחנו נתנייתים”!!  אי-שם בשנות השמונים היינו ילדים ונערים נלהבים והיה לנו בשביל מה. הכדורגל היה בשיא, הכדורסל עלה ואפילו הכדוריד נחשב לספורט מועדף בנתניה, אי-שם במגרש של בית הספר “בן גוריון”, שהיום נקרא נעמי שמר. אז בן גוריון מזמן לא כאן ונעמי שמר גם, אבל הבעיה שלנו היא שגם הכדוריד לא קיים עוד והכדורסל? נו טוב, עיר כמו נתניה מוותרת על זכות לשחק בליגת העל… בושה.  אני יושב מול המחשב שעה ארוכה. את העורך שלי ממש לא מעניין, שבסוף השבוע היה יום כיפור והוא רוצה טור פרשנות על ספורט. אני באמת רוצה, אבל תכל’ס אין על מה: מכבי נתניה כבר נטחנה בשבוע הבא, מה אומר אריאל הרוש והאם ערן לוי הוא מנהיג או לא מנהיג לגיטימי לקבוצה בליגת העל ו… ו… נו באמת, לעסנו את זה עד לגרגר האחרון.  אז אולי אכתוב על כדורסל חשבתי לעצמי? לא, מה יש לכתוב. על הכנות שלא מתקיימות כמעט לליגה הלאומית? ואפילו נעלה ליגה, אז מה?! שוב יוותרו על הזכות לשחק בליגה הראשונה? ואולי אכתוב על קבוצת הכדורסל החדשה של מכבי נתניה, שבינינו, אין לי מושג באיזו ליגה היא?! דיכאון, אין מה לכתוב.  אה, בוא נכתוב על אתלטיקה, חשבתי? אז הנה לכם עוד...