דלג על המודעה

הקרנת הסרט “אמת” עם הרצאה של העו”ד והעיתונאי משה רונן

על הפרק: סדרת סרטים בליווי הרצאה. תאריך: רביעי (24.2.16). פתיחת דלתות: 20:00. לוקיישן: גלובוס מקס, פולג. על הסרט: מבט אל מאחורי הקלעים של תכנית הדגל האמריקאית “60 דקות” והאמת שמתחבאת במהלך הכתבה ששודרה בתוכנית במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה”ב ב-2004 על הנשיא ג’ורג’ בוש. במאי: ג’יימס ונדרבילט ארה”ב,...
“אבא די!” – לשקר מהתת מודע

“אבא די!” – לשקר מהתת מודע

היום אני יודע עד לשד עצמות לבי, שילדים לא רק מזהים אמת, אלא חיים רק אמת, ולא יכולים לשאת שקר. חוסר יכולתם לשאת שקר, מוציאה מהם תוקפנות —————————– ליבי עם דף ועיפרון, מציירת צורה שמזכירה,  עם קצת הרבה דמיון,  גוף של כלב עטוף גלביה. זאת פעם ראשונה שראיתי אותה מציירת משהו שהוא יותר מעיגול עם עיניים ופה מחייך. “וואו! איזה יופי! אמא בואי תראי מה ליבי ציירה!”. יש לי נטייה מודעת אך לא נשלטת, לפרגן באופן מופגן. זה בטח קשור לצורך שלי בפרגון,  צורך שיצר אמונה שככל שהפרגון גדול יותר, הביטחון העצמי גדל יותר. התגובה של ליבי הייתה: “אבא די!”. היישר אל תוך פצע הדחוי שלי. בכל פעם שהיא יורה בי את חץ ה”אבא די!”, העלבון שלי נצבע בצבעי כעס, ונפלט לי: “למה את אומרת לי די???”. כאילו אומר, איך יכול להיות שאת משתיקה אותי, אני מפרגן לך, ואת משתיקה אותי?! בפעמים הראשונות שזה קרה,  לא הבנתי מה גורם לה להשתיק אותי. העלבון צבע לי את הטון בגוונים של תוקפנות. במקרים ששתקתי בפה, העיניים דאגו לצבוט אותה צביטות ראשונות של דחייה. התגובה שלה, גרמה לי להרגיש דחוי, והדחוי שלי הגיב באופן שהוא מכיר, דחה בחזרה. אחרי כל “אבא די!” יצא ממני העבדאי, הנעלב שהופך לתוקפן. הזוי שכל עניין הפרגון נבע מצורך שלי שהיא תבנה ביטחון עצמי, כדי שלא תרגיש דחויה, ויצא בסוף שאני זה שזורע בה את זרעי הדחייה. השכל היבש זיהה את זה כמעט מיד, אבל הרגש כמו צונמי, הציף את השכל בים של עלבון, תסכול וכעס הסמוי מן הפה, אך הגלוי אל העין. ואז יום אחד פתאום הכתה בי ההבנה: היא אומרת “אבא די!”, כי היא מזהה שאני לא אותנטי. היא מזהה שהפרגון המופגן נובע מצורך שלי. הפרגון שלי הוא בעצם הדרך שלי להבטיח ש”הילדה שלי” תהיה בטוחה בעצמה. שהילדה...