דלג על המודעה
עונת הרחצה (של האם הרצוצה)

עונת הרחצה (של האם הרצוצה)

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים הגאות בגופן, בנשים ג’דאיות בכושר שיא או בניקול קידמן ;-) הקיץ בשיאו ואיתו עולה כמות הביקורים בחוף הים. תמיד החשבתי את עצמי בתור ילדה של ים. אבל היום יש מספר בעיות עם ההצהרה הזאת. הבעיה הראשונה היא שלאט לאט, בלי ששמתי לב, זה כבר ממש מוזר לקרוא לעצמי ילדה. הבעיה השנייה היא שבפורמט הנוכחי שלי, הביקורים בים הופכים לפחות ופחות סתלבט על החוף כבחורה חסרת דאגות, כוסית ומגניבה ויותר ויותר לעבודות פרך כאמא חרדתית ועגלגלה. הנה הבעיות העיקריות: זהירות בגד ים! הפער בין איך שאני זוכרת את עצמי לבין איך שאני נראית בפועל, בא לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר בעת שאני מתלבשת לקראת ביקור בים. בבואי ללבוש בגד ים אני צריכה תמיכה. הרבה תמיכה. גם נפשית כמובן, אבל גם ובעיקר תמיכה פיסית באיברים אסטרטגיים כאלה ואחרים. לא אפרט כאן מטעמי צניעות, רק אציין שאחת עשרה שנות הנקה והריון רצופות השאירו את חותמן… אבל אני החלטתי לא לטמון את הראש בחול ולמצוא פתרון. לאחר מספר שנות ניסוי ותעייה, הגעתי לפורמט לבוש מחמיא ומכבד הכולל את כמות הבד המדויקת הדרושה כדי לטשטש ויש שיאמרו אף להערים על הסביבה תוך שמירה על אוורור מתאים. אומנות הנדסת בגד הים לאשה בת 41 אחרי ארבע לידות היא אומנות עדינה ומדויקת. לא אוכל לפרט כאן את כולה. אבל הנה שני טיפים חשובים: 1 – שחור מרזה. 2 – כמות הבד הראויה נגזרת ישירות מהמגזר הדתי/חברתי אליו את משתייכת. אם את פחות או יותר מהמגזר שלי, אם נכנסת עם בגדים למים הרי שהגזמת עם הכמות ;-) בעיה נוספת היא עובדת היותי בלתי שזיפה בעליל. קצת קשה להיטמע בקהל כשאת זוהרת בלבן. את הריאקציה ביני לבין השמש ניתן לנסח באמצעות הכלל: עדי+שמש=נמשים,...