דלג על המודעה
אושפיזין ולא בברלין/ חמי תמיר

אושפיזין ולא בברלין/ חמי תמיר

היה לי הכל היא אומרת לי. מעמד, עבודה טובה, כסף… אבל עכשיו בגילנו, קצת קשה להתחיל מההתחלה, אבל לפחות יש לנו ביטחון – ביטחון אישי. ערב סוכות, אנחנו עורכים את השולחן לארוחת חג, שנים שאנחנו לא בונים סוכה, פשוט אין מקום בחצר, החצר מוזנחת. ככה זה כשמרבית הדירות הן בשכירות, זקני השבט הלכו לעולמם, הרוב עולים חדשים מברית המועצות וצרפת. דפיקה בדלת,  חשוך מעבר לדלת, פחד אלוהים,  לפתוח לא לפתוח?  מבהיל, מבהיל מאד. החלטתי לפתוח את הדלת,  בפתח הדלת עמד לו אדם מרשים, גבה קומה עם זקן ארוך ולבוש חרדי. “בנינו סוכה בחצר ואנחנו מזמינים אתכם להתארח בסוכה ולברך שהחיינו…”  אומר במבטא צרפתי כבד. מאד התרגשנו מהמחווה, בכל זאת, אדם מרשים מלא כריזמה ולנו, לנו כבר שנים שאין סוכה. התארגנו מהר וירדנו למטה לסוכה,  קידשנו פעם אנחנו ופעם הם. בין לבין סמול טוק,  סיפרו שעלו לארץ לפני חודש, לעיר נתניה, מהעיר ליון שבצרפת. היא היתה סטטיסטיקאית, עבדה בשירות המדינה עם משכורת טובה, מעמד ובטחון כלכלי. הוא שליח חב”ד. חלק מהילדים במשפחה המורחבת, אלו הנשואים נשארו שם בינתיים, הרווקים הצעירים יותר עלו לארץ. היא מספרת, שברגע שעלו לארץ הרגישו תחושת הקלה “לא צריך להסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שאיזה אנטישמי יפגע בך”, “פה אפשר להסתובב עם כיפה” היא אומרת, “יש פה ביטחון אישי, שם לא היה, אי אפשר היה להישאר שם, גם הבריאות כבר לא משהו”. אז נכון שקשה כאן כלכלית, נכון שבמקומות רבים בארץ גם אין ביטחון אישי, תושבי הדרום, תושבי הצפון ותושבי דרום תל אביב,  את זה הם כנראה עדיין לא יודעים. הם הגיעו לנתניה, למרות מה שכותבים על העיר הזו, למרות הסטיגמה, עדיין בעיר הזו יש ביטחון אישי. ההקדמה הזו באה על רקע מחאת ברלין שרצה לאחרונה ברשת,...