דלג על המודעה
געגועים ללאומית

געגועים ללאומית

העונה החלומית בליגה הלאומית נשכחה מזמן וליגת העל אינה משחק ילדים. ויקי גלאם בטור נוקב על מכבי נתניה. נכון, רק שלושה מחזורים עברו להם בליגת העל, ונכון גם שהנטייה הישראלית להספיד אחרי משחק וחצי זה עניין של ספורט לאומי, מנגד, חלק מהטעויות שנעשו במכבי נתניה תצטרך הקבוצה לסחוב, לפחות, עד לחלון העברות בינואר. סאגת השוער אריאל הרוש (בינתיים) שוער טוב, לא יותר. העובדה שהגיע לנבחרת ישראל וסומן כדבר הבא, אינה מרגשת אותי. דברים רבים נעשים בכדורגל הישראלי באופן פופוליסטי. אנחנו הכי טובים בהצהרות ובסיסמאות. הרוש, לדעת רבים, הוא שוער טוב. אבל, משוער נבחרת מצפים להרבה יותר. נכון לעכשיו, במדי מכבי נתניה, הרוש לא מוכיח שליטה ברחבה, לא מגיב לכדורים מבעיטות ממרחק של 16 עד 25 מטרים באופן שנדרש ממנו. לראיה, השער המביך שספג לפני כשבועיים, בין הרגליים, במשחק מול מכבי פתח תקווה. בשבת האחרונה, מול הפועל קריית שמונה, נראה היה שהרוש גילה מידה מסוימת של הססנות ביציאה לכדורי גובה. למעשה, השער השני של קריית שמונה שקבע את תוצאת המשחק, הוא הוכחה לכך. החטא החטא הגדול של הקיץ האחרון, לטעמי, הוא ללא ספק, הדרך בה הועזב שוער נתניה לשעבר אוהד לויטה. לטעמי, לויטה הוא שוער טוב, בדיוק כמו עוד עשרה שוערים ישראלים אחרים, ובינינו, מאז ניר דוידוביץ’ לא גדל בארץ שוער שניתן להגדירו כסופר שוער. על כן, מוזר היה בעיני ההליך שהוביל לשחרורו של לויטה ממכבי נתניה, וחמור יותר, תחושת העלבון שנלוותה. הכי קל לומר בדיעבד, שאמרנו לכם. אבל, מה לעשות, גם את זה אמרנו לכם. כאב ראש מכבי נתניה, כמו מרבית מועדוני הכדורגל בליגת העל, מתנהלת בחשיבה מעונה לעונה. החלטות רבות מדי מתקבלות בהתראות קצרות מדי. הסיפור של הברזילאי, דודו ארנסה, מסמל, בעיני, החלטה כזו. מכבי נתניה לא מחזיקה...