דלג על המודעה
טיפוס מיוחד

טיפוס מיוחד

גן משחקים, מורי משחק בחול, ליבי עומדת ליד מפלצת חבלים שמגיעה לגובה של שלושה מטרים בערך. ליבי התחילה במסע שלה מעלה. ואני מלמטה מתבונן ומפחד. פחדתי, והזכרתי לעצמי שפחד עובר בבלוט’וס. אז ניסיתי להתגבר על הפחד, על ידי חישוב מדויק איפה לעמוד כדי שאם היא תמעד, היא תיפול לי לתוך הידיים. היא הגיעה לנקודה הכי גבוהה, והחליטה לרדת מהצד השני. כל הדרך היא הרחק מעליי. רחוקה מרחק מטר מעל כפות הידיים שלי שמונפות אליה, ומלוות אותה כמו הבד הזה של מכבי האש, שמחכה למטה לאנשים שקופצים מחלונות בבניינים רבי קומות. המסלול כלל כמה פספוסי כף רגל וחצאי מעידות שאילצו אותי להיכנס לזירת האגרוף עם הפחד, לקבל ממנו בוקסים לבטן, אבל לנצח אותו בנקודות. זהו, היא צלחה את המסלול. הדם שלי חזר לנוע בקצב של מוזיקת מעליות. “ממי שלי, גיבורה. כל הכבוד! כל הכבוד שאפילו שפחדת המשכת ועלית הכי גבוה וירדת לבד”… פתאום קלטתי שאמרתי “פחדת” ובכלל לא זכרתי שהיא אמרה שהיא פחדה. הלבשתי עליה את הפחד שלי. אופס, הרגשתי שעשיתי חור קטן בגלימת גיבורת-העל שהיא לבשה. אז החלטתי לנסות ולתפור משהו שיסתיר את החור. “ממי, גיבורים גדולים מפחדים. ומה שהופך אותם לגיבורים זה שאפילו שהם מפחדים הם מנסים ומצליחים” וזהו, הרגשתי שתפרתי טלאי סביר, והמשכנו לשחק. חזרנו הביתה, ליבי ומורי על השטיח, אמא ואני מכינים ארוחת ערב. עוד רגע מגישים. “אמא, היום ליבי טיפסה על החבלים הגבוהים והגיעה ממש גבוה”. “כן, עליתי אפילו שפחדתי” לעולם לא אדע אם היא פחדה בלי קשר למה שאמרתי לה, וזה שאמרתי רק נתן לרגש הפחד מקום לבוא לידי ביטוי מילולי. או שאני “הדבקתי” לה פחד שקודם לא היה קיים אצלה בכלל. למען הסר ספק, החלטתי להעביר עוד תפר על הטלאי שתפרתי קודם. “אמא, אפילו שהיא פחדה, היא ניסתה...