נטיב אקספרס

יוסי נטיב כבש אותי, לראשונה, לפני כארבע שנים, כשצפיתי בו בהופעה בפאב הנתנייתי המקומי לגנסקי. היה משהו מאוד מרענן וחדש בשירים שלו, מה גם שהקול המיוחד והתמים רק הוסיף לחוויה, שהייתה מרגשת ונינוחה להפליא.

לא כל יום יוצא לי לפגוש באמן עם לוק חרדי שעולה על במה, נותן בראש ומצליח להכניס את הקהל לעולם המרתק שלו ולמכלול הרגשות שליוו את חייו. וכל זה בלי להרגיש, לרגע, שיש פה מגבלה כלשהי. היום, כשנה לאחר צאת האלבום הראשון שלו לחנויות, החלטנו שהגיע הזמן להיפגש איתו לשיחה בה סוף כל סוף אקבל תשובות על כל השאלות והתהיות. הרבה שאלות ותהיות.

נטיב נולד לפני 35 שנים בנתניה וגדל בה בבית בו המוזיקה היוותה חלק משמעותי משגרת היום יום. "אמא שלי הייתה בצעירותה זמרת מדהימה. היא אפילו הייתה בלהקה בדימונה שם גדלה", הוא מספר, "היא מוזיקאית בנשמה וזמרת מופלאה. בבית תמיד שמענו בזכותה מוזיקה איכותית שהיא אהבה לשמוע, כמו שלמה ארצי, הסקורפיונס, ירדנה ארזי ועוד".

התחלת לכתוב ולנגן מגיל ממש צעיר. איך מתחילים?
"אני ואחותי היינו מכורים בזמנו לתכנית 'לא כולל שירות' של צעירי תל אביב. הייתי מקליט את התוכנית וצופה בה שוב ושוב, ותמיד הייתי מתרגש מהקטעים המוזיקליים ומהקאברים שהם ביצעו. היו לנו אורגן בבית והייתי מתיישב לידו ולומד אקורדים ממש בעצמי, לאט-לאט האקורדים היו הופכים למנגינות. אז גם הייתי מחבר להן מילים. גיליתי שיש לי יכולת לחבר שיר שלם. הייתי מקבל תגובות טובות מהאנשים הקרובים. זה ריגש אותי ולא הפסקתי עד היום".

כילד שכותב ומנגן, עם עולם פנימי עשיר, לא הרגשת קצת עוף מוזר בתקופת ההתבגרות?
"אפשר להגיד שהייתי קצת עוף מוזר בבית הספר. למדתי ברופין ואף פעם לא הרגשתי ממש שייך לשום מקום. בבית ספר הייתי הילד העירוני היחיד, ובנתניה הייתי הילד שלומד עם כל המושבניקים. הייתי מאוד חולמני, מופנם וחסר ביטחון. המוזיקה והחברים הטובים הבודדים שהיו לי, הם שנתנו לי להתגבר על הכל. אני זוכר שיום אחד דודה שלי, שהייתה אשת חינוך אמריקאית, נכנסה לחדר וראתה את הפוסטרים המזעזעים שהיו תלויים לי על הקירות, ואיך שנראיתי כנראה גם השפיע עליה. הייתי עם שיער ארוך ונעלי צבא וחולצות קרועות. היא עשתה לי שיחה על המקומות שסגנון המוזיקה שאני שומע יכול לקחת אותך, וכמה שהיא מודאגת. הדברים שהיא אמרה מאוד השפיעו עליי ולאט לאט התמונות בחדר הוחלפו וגם הסגנון שלי התמתן בהרבה".

בתקופת הצבא הניח יוסי את כל עניין המוזיקה בצד והשקיע את כל כולו בשירות הצבאי כלוחם בצנחנים. "בצבא נפתחה לי האישיות לגמרי. הרגשתי שייך ואפילו התאהבתי בבחורה. בפעם הראשונה בחיי ניהלתי מערכת יחסים רצינית. לאט-לאט התחלתי להבין מי אני באמת והביטחון העצמי שלי גדל".

לאחר הצבא והטיול שאחרי, הרגיש יוסי כי הוא הולך לאיבוד בתוך ים האפשרויות שהחיים מאפשרים לו. הוא עבד בעבודות מזדמנות ובאף אחת לא באמת מצא את עצמו. עד שהתחיל לעבוד עם נוער בפנימייה, עבר לדירה שכורה באביחיל והרגיש שהכל מתחיל להתחבר לו. דבר אחד היה ברור: הוא רוצה להיות אמיתי ולהרגיש עד הסוף. בד בבד לא הזניח את עולמו המוזיקלי והמשיך לכתוב ולנגן בבית.

איך פתאום מתחיל תהליך החזרה בתשובה שלך, דווקא כשדברים מתחילים להסתדר לך?
"היה לי חבר טוב שגר קרוב אליי. הוא גילה את עולם הדת והיה מספר לי כל מיני סיפורים. בהתחלה נורא נבהלתי ממנו ואפילו חשבתי שהוא משוגע והתרחקתי, אבל האהבה בינינו החזיקה קשר מאוד אמיתי. הייתה לו דירה פשוטה בלי טלוויזיה, בשכונה די ענייה ליד בית כנסת. בדירה היו ספרים של רבי נחמן ומכשיר הקלטה. כשהייתי נכנס לשכונה הזו ולבית הזה, חשתי תחושת הקלה".

"הרגשתי שמניחים לי קצת לחיות, להתרווח. היינו מנגנים, שרים, מדברים, קוראים קצת ספרים של רבי נחמן וזהו. היה שם בעצם את כל מה שאהבתי. מוסיקה, פשטות, עומק ודלת פתוחה תמיד. זה היה מן מקום שהוכן ממש בשבילי, בשביל החזרה בתשובה שלי. עד שנפגשתי עם רבי נחמן, לא ידעתי מה זאת יהדות אמיתית. כל שורה שקראתי כאילו כבר שמעתי את הדברים בעבר המאוד רחוק. שפה מתוקה, רגש, הרבה חיזוק, הרבה אמת. כאילו, כל מה שהאמנת בו עמוק בפנים וחשבת שאם תספר יחשבו שאתה משוגע, מוסבר בהיגיון. התחלתי לקיים בסתר את כל מה שהבנתי. לדבר עם השם? הלכתי למקום שקט ודיברתי עם השם. לטבול במקווה? הלכתי לים וטבלתי במקווה. לקרוא תהילים? מה הבעיה, קראתי תהילים. אני בבסיס שלי אדם מאוד תמים, מאמין בטוב, מאמין שהוא קיים, מחפש אותו".

איך המשפחה והחברים הגיבו לתהליך?
"ההורים התחרפנו בהתחלה לגמרי. יום אחד, במוצאי שבת, אני נכנס עם כיפה על הראש כמו רוח סערה ואומר להם שאני נוסע לירושלים לשלושה ימים. לפני כן לא הראיתי שום סימן, הכל היה בהפתעה. גם בשבילי וגם בשבילם. חברים באו אליי וניסו להבין איך 'השתגעתי' ומה זה הטקס הזה, הפולחן הזה? כובעים על הראש, ספרים, ציצית. לי היה פשוט טוב. היום, אמא שלי מאוד מכבדת אותי. היא אפילו מדליקה לי פלטה בשבת וגם הפסיקה לנסוע בשבת. זה מגיע ממקום של אהבה וכבוד שתמיד היה בינינו. עם החברים אני עדיין בקשר טוב, ואין להם כבר שום בעיה עם זה. ההלם הראשוני כבר נעלם".

עם התהליך הבין נטיב שמוזיקה זה מה שהוא רוצה לעשות כל חייו, ושלא פשוט להתפרנס מזה. הוא נרשם ללימודי חינוך עם התמחות במוזיקה. שם גם הכיר את אשתו לעתיד ואהבת חייו. הם מחליטים להתחתן ולעבור את תהליך התשובה יחד. "בשנה הזו קרו כמה שינויים מאוד משמעותיים בחיי", הוא אומר, "חזרה בתשובה, חתונה ומשפחה, הקלטות שהתחלתי ללמוד לעשות ואספתי כמה סקיצות שהביאו לחוזה הקלטות באותה שנה, וגם לימודי מוסיקה רציניים יותר. נכנסתי לקצב, לתנועה. ישבתי בספסל הלימודים בלוינסקי, ליד אשתי לעתיד, מנסה ללמוד את שצריך ללמוד בשביל התואר, מתפלל, מתגנב משיעורים כדי לכתוב שירים, ובשלב מאוחר יותר, אחרי שהתחתנתי, גם הפכתי לאבא, ברוך השם".

ספר לי קצת על האלבום.
"האלבום מורכב מכל מה שעברתי בחיים. יש שם שירים שכתבתי לפני עשר שנים לצד שירים חדשים. הוא מתעסק ביופי, אומץ, חברות, תסכול, ציניות ואופטימיות. את האלבום הפקנו, יקיר בן-טוב (הקרטל) שהוא גם חבר טוב וגם מוזיקאי בחסד עליון ואני. הוא עבר איתי את כל המסע הזה של האלבום ויש לנו חיבור מנצח".

מה החלום שלך?
"למצוא את הניגון ששיך לי באמת ולהוציא אותו החוצה. הייתי רוצה להגיע לקהל שראוי שאגיע אליו, ולהמשיך לנגן ולכתוב ולחיות חיים שלווים והרמוניים עם המשפחה והילדים בעיר שלמדתי כל-כך לאהוב, נתניה".