מנגבת את החיים/ שיר אוסטפלד

קוץ בתחת. זה הדבר הראשון שעלה לי לראש ברגע שפתחתי את המעטפה והצצתי בהזמנת החתונה של נועה. במילים אחרות: למה, למה, למה היא הייתה צריכה לזכור את כל שנות החברות שלנו ולהזמין אותי? ובכלל מה חתונה עכשיו? את בת כלום בפיתה. מי מתחתן בגיל עשרים ואחת?

כמו ישראלי מצוי (או יהודי טיפוסי, מה שתחליטו), ישר עולה לנו לראש המחשבה על הריון. נו בטח, נועה שתקעו לה ולא שילמו לה. דחפתי את המעטפה עמוק לתוך התיק. אולי גם אני צריכה להתחתן, חשבתי לי. גם ילד זה אחלה. מלא פצפונים. נקרא להם אסף ואיתי ויהלי ונטע וליה ומור. זהו. נכין להם לגן פיתה עם חומוס או עם שוקולד ונשלח אותם לבית הספר עם סנדוויצ'ים ספייר לילדים ששכחו או שאין להם, שילמדו קצת על נתינה.

נגהץ ונכבס, נבשל וננקה, נאהב יום-יום ונגדל אותם כמו פרחים יפים. ליום הולדת שמונה-עשרה במספר נקנה לבנים חפיסת קונדומים בטעמי תות-פסיפלורה ולבנות סט הלבשה תחתונה שלא יבייש יצאנית בבורדל של אוליגרך רוסי ונגיד להם שלא יתביישו לעשות אהבה. אבל אמיתית, לא סתם בחפוז.

נשלח אותם להגן על המדינה ונקיא מדאגה, נחכה להם בסופ"ש עם ריחות נעימים. הם יבשרו לנו בצער רב על מותו של האשראי שלנו אשר נחנק למוות ע״י הסיילים בזארה ובקסטרו ואנחנו נחייך באהבה. יהי זכרו ברוך. הם יתקשרו אלינו מהקונקשן בפרנקפורט ויגידו שהחליטו להישאר בחוץ-לארץ ממש עוד טיפה, משהו כמו… חצי שנה. בקטנה, זה טס. ממש.

ואז, יום אחד, נתעורר זקנים ונכריח אותם לפרש את תוצאות המעבדה של בדיקות השתן שלנו עם מילון אוקספורד אלקטרוני. לא נבין לאן נעלמו השנים אבל נדע שאהבנו בכל ליבנו. וזה מספיק.

כבר לילה. בזמן האחרון אני מתחילה להתמכר לדואטים עם מי שמושך את כל העגלה הגדולה הזו. בורא העולם, מלך היקום. הקיום. לטס פייס איט, עצם העובדה שאתה מדחיק משהו לא אומרת שהתגברת עליו לגמרי. להפך. הוא מסתתר לך שם בנבכי הנשמה, מחכה לצעוק החוצה. מחליש אותך, שואב ממך, מכרסם בך לאט לאט. וכך בכל פעם שהמחשבה עולה אתה נותן לה וולה יפה ומחזיר אותה למקומה. שתישאר שם, חבויה. כל ההליך המעצבן הזה קורה בדרך-כלל בלילה. הראש על הכרית שסופגת את רטיבות השיער שלאחר המקלחת, העיניים נעצמות והמחשבות.. הופל'ה. זורקות אותך לאחור בזמן, מפלחות את הלב.

אני מתגעגעת.

הדמעות מנקות אותי (סקופ על הדרך: בנות הרבה יותר יפות כשהן בוכות. בגלל זה אנחנו אוהבות להסתכל על עצמנו במראה בסיום ההתבכיינות), אני אוספת את כל רסיסי העצמי שלי. אתה יכול להיות מפיק מסיבות דגול, עובד מצטיין, אדם מוכשר, פרילנסר מן הטובים בשורה. בסופו של יום אתה שוכב במיטה שלך, בוהה בתקרה ובוכה לאבאל'ה שבשמיים. טאטה, תראה אותי. בירכת אותי בכנפיים כה גדולות ויפות וקשרת אותן זו בזו. ואז אתה לומד לחבק את עצמך. אתה חזק. אתה שולט בחיים שלך, במחשבות שלך. אז מה עם נועה, נלך או לא?