המייל האדום
ויקטור "בטו" ברנס מעולם לא פספס משחק של נבחרת ישראל; בארץ או בחו"ל מגיע בטו לכל משחק. וכן, הוא מוכן לבחון אפשרות השקעה במכבי נתניה.
קשה לו לוויקטור ברנס, שחבריו מכנים אותו מילדותו "בטו", לפספס משחק של נבחרת ישראל. העובדה שמזה 30 שנה מתגורר הנתנייתי לשעבר בארה"ב, כלל לא מפריעה לו לארוז, בכל פעם מחדש, את המזוודה ולטוס אחרי נבחרת ישראל בכדורגל לחצי עולם.
את בטו ליוויתי במוצאי שבת לפני כשבוע במשחק הנבחרת מול וויילס. כשהוא יושב בתא הכבוד ניגשו בזה אחר זה ראשי עולם הכדורגל המקומי ולחצו את ידו, כולל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהגיע בהמשך. את השיחה המשכנו לנהל בסוויטה בקומה ה-15 של מלון רמדה בנתניה. תחושת האכזבה שליוותה את "בטו" בהפסד הצורב של הנבחרת לגארת' בייל וחבריו, התחלפה בתחושה אופטימית בשעה שהביט לעבר הים – כאילו ביקש לגעת בקו האופק. האמת, שגם ההפסד לבלגיה לא גרם לו לאבד תקווה.
מה גורם לך לארוז מזוודה ולהגיע לכל משחקי הנבחרת – כמעט מבלי לפספס?
"כדורגל זה הכיף הכי גדול שלי וצפייה במשחקי נבחרת ישראל זה הכיף הכי גדול שלי בחיים. לפני כל משחק מתחדש לי האדרנלין ואני מתרגש. לראות את הסמל, לשמוע את ההמנון הלאומי. הגעה לכל משחק, מבחינתי, זו ממש חובה לאומית".
האם הופתעת מהתוצאה בה הסתיים המשחק מול וויילס?
"הופתעתי? ממש לא! יש לנו נטייה לזלזל לפעמים ביריבות שלנו – דבר שאסור שיקרה. מה גם שהשחקנים שלנו לא הצליחו להביא את היכולת שלהם מהקבוצות לנבחרת. אין לנו עדיין שחקן ברמה של גארת' בייל ואני חושב שלא ידענו להעריך נכון את הנבחרת מולה התמודדנו. מול בלגיה שיחקנו נכון. בגובה העיניים ובהתאם ליכולת שלנו"..
האם פספסת, אי-פעם, משחק של נבחרת ישראל?
"אפשר למנות על כף יד אחת את הפעמים שיצא לי לפספס משחק. גם זה קרה רק כי לא הייתה טיסה ישירה לארץ בה התקיים המשחק. בגדול, אין ממש סיכוי שזה יקרה. אני דואג להפגין נוכחות בכל מפגש".
מהם משחקי הנבחרת שנצרבו לך בזיכרון יותר מכל משחק אחר?
"אפתיע אותך בתשובה שלי עכשיו, אבל בכל משחק נבחרת אני מתרגש מחדש – כאילו מדובר במשחק הראשון שאני רואה וחווה. בשבילי מדובר בחוויה אמיתית ואין שום קשר לתוצאה הסופית. כמובן, שהמשחק בפארק דה פראנס בפאריז ובניצחון 5:0 על אוסטריה ניתן לומר שנצרבו היטב בזיכרון. מבחינת אכזבה, המפגש מול קולומביה בו היינו הכי קרובים לעלות לטורניר אחרי ניצחון חוץ, ואז הפסדנו בבית".
עד כמה אתה אופטימי שנבחרת ישראל תצליח להעפיל לטורניר גדול בסוף?
"אני מאמין ובטוח שבסוף נצליח להעפיל לטורניר גדול – אולי גם הפעם. אני עוד לא איבדתי את התקווה לגבי הטורניר הנוכחי. לדעתי, יש לנו עוד סיכוי להפתיע בקמפיין הזה – למרות שנכון לרגע זה העתיד לא נראה ורוד".
האם אתה רואה את עצמך מגיע למצב בו תרים ידיים ותפסיק להגיע למשחקי הנבחרת?
"לעולם לא אתייאש מלהגיע למשחקים. אני מאמין בנבחרת ובשחקנים שלנו. כל עוד זה תלוי בי, אני תמיד אהיה נוכח. זה משהו שזורם לי בדם, זה חזק ממני. רק מלשמוע את ההמנון הישראלי באצטדיון אני מתרגש עד דמעות. זה הכי מרגש בעולם"
מאיפה מגיעה האהבה חסרת התנאים הזו לנבחרת ישראל?
"את הנבחרת אני מלווה כבר קרוב ל-40 שנה. הגעתו של שלמה שרף הייתה צעד שגרם לי להתמכר לחלוטין לנבחרת. אני נהנה מהכל: ההתרגשות לפני כל משחק ובמהלכו, האווירה שיש ביציע יחד עם כל האוהדים, הציפייה לנצח שתמיד קיימת. משחק נבחרת, בעיני, זה הרבה יותר רגש מכל משחק רגיל. כמו שאמרתי קודם, זה זורם לי בעורקים: אין סיכוי שאשב לראות משחק נבחרת מהבית. אני אוהב את הנבחרת יותר מידי. זה חזק ממני ואני לא נלחם בזה, כי זה עושה לי טוב. אני מעריך שזה לא משהו שייפסק אצלי. גם את ההפסדים והאכזבות אני לוקח בפרופורציה. אף פעם לא מאבד תקווה. לדעתי, המפתח להתקדמות הנבחרת הוא אם כולנו נתייחס לזה בצורה הזו, הרי ברור שאי-אפשר כל הזמן לנצח ומכשלונות נבנים וקמים חזקים יותר. זה לא רק בכדורגל, אלא בכל דבר בחיים".
כנתנייתי לשעבר, לאור מצבה העגום של מכבי נתניה, האם לא עלתה בך המחשבה לגייס קבוצת משקיעים ולנסות לסייע?
"אין ספק שכואב לי לראות את מצב הקבוצה. אני יכול לאשר, שדיברו איתי נציגים מהקבוצה לא פעם בנוגע לקניית הקבוצה. אני חושב על זה ואף שוקל זאת בחיוב. ברור לי, כמו לכל אחד שבקיא קצת בעניין, כי צריך לעשות בקבוצה חריש עמוק כדי לפתור את הבעיות אחת ולתמיד. אם יהיה שיתוף פעולה עם ראש העיר ויציגו לי את כל החובות הקיימים, בצורה מדויקת, אז באמת שיש על מה לדבר. לי חשוב שתהיה שקיפות מלאה קודם כל ולפני הכל, אם השקיפות קיימת, אז אפשר להתחיל לדבר".
