שיטת הנקודות לנישואים מאושרים, כלומר בדרך כלל…

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בזוגות שלא מתחשבנים אחד עם השני, שלא סופרים מי עושה מה, מי עושה יותר ומי חייב למי. מי אתם אגב, חבורת אנשים מוזרים שכמוכם?

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים המקבלות באהבה ובפרגון את שלל שיגיונות בעליהן. אלה עשויים לכלול, ללא הגבלת הכלליות: חופשות סקי, מרתונים, תריאטלונים, מסעות אופניים בשבת בבוקר, משחקי פוקר אל תוך הלילה, כדורסל פעמיים בשבוע, נסיעות לווגאס (על גופתי) ועוד… לנשים מפרגנות שכאלה אני ממליצה בחום שלא להתכחש לאיבה הבריאה שהן בוודאי חשות כלפי תחומים אלה, איבה שהן כנראה לא בשלות עדיין מספיק כדי להודות בה. חבל, הדחקה זה לא בריא. ולאלה מכן שאשכרה שותפות פעילות לתחביבים האלה… טוב זה כבר ממש מוזר, אין לי כלים להתמודד עם רמות כאלה של קרבה ושותפות גורל ;-)

אז כן, כמעט כל זוג נורמלי שאני מכירה מתחשבן אחד עם השני מדי פעם. (מדי פעם, חחחח)

תתעלמו, תתכחשו, תגידו שאצלכם זה לא קורה, אבל אתם יודעים שאתם מתחשבנים. אם לא אחד עם השני אגב, אז אתם מתחשבנים עם זוג החברים הזה שכן מתחשבן. "ראית איך הוא לא עוזר לה?" "ראית איזה מבטים כועסים היא נועצת בו?" ברור. הוא והיא. לא אתם. אף פעם לא אתם. ברור.

בכל אופן, אני אקריב עצמי למען השפיות של כולנו ואודה שאנחנו, בביתנו הקט, חוטאים בחטא ההתחשבנות. אנחנו משתדלים להיות אנשים בוגרים ובני זוג מכילים, אבל בפועל אנחנו סופרים אחד לשני נקודות. אצלנו למשל נקודה = יחידת שעת שינה. אכן, הנושא החם בבית הוא שעות שינה. עוד כמה דוגמאות נפוצות משלל בתי אב בסביבה: נקודה = מכונת כביסה, נקודה = שעה עם הילדים, נקודה = חיבוק\מחמאה וכו'… וכו'… כיד הדמיון הטובה עליכם.

הו שיטת הנקודות. אם מדי פעם מתפלקות לי איזה שעתיים של שינה בשישי בצהריים, באמת מתוך התעלפות ספונטנית ובלתי מתוכננת, הרי שאני מתעוררת רק כדי לראות מולי את הפרצוף המאושר של בעלי. אוי לא, אני מכירה את הפרצוף הזה. זה הפרצוף הזחוח של "היא חייבת לי שעתיים שינה". הוא עולה על גדותיו מרוב אושר. הוא בפלוס, אני במינוס. הוא פרגן לי ועכשיו תורי לפרגן לו. אוי, כמה שאני שונאת להיות בחוב. בוא נחליט להשאר ערים ביחד לנצח וזהו. רק לא לקום ולראות מולי פרצוף זורח של מלווה בריבית, שהגיע לגבות את החוב שלו. הו שיטת הנקודות הארורה.

לאחרונה החלטתי להיות אדם גדול יותר, להתגבר על ספירת הנקודות הנלוזה ולפרגן לבעלי (שיחיה) חופשת סקי שכה חשק בה. זאת לפחות הגרסה הרשמית. בפועל, אבא שלי הודיע שכל גברברי המשפחה יוצאים לסקי ואני -בשם שלמות המשפחה המורחבת – אמרתי אמן.

אז בעלי (שיחיה) נסע לו, כאמור, לסקי מלווה בשאר גברברי המשפחה מהצד שלי: אבי (שיחיה), אחי (שיחיה), גיסי (שיחיה) ובן דודי (שייבדל לחיים ארוכים).

ואני יודעת, אני יודעת שאני אמורה לפרגן לו, ולחוש את כל אותם הרגשות האלטרואיסטיים שכל רעיה טובה ומסורה אמורה לחוש כלפי בן זוגה (שיחיה). ניסיתי. זה החזיק שעתיים. לאחריהן לא שמחתי. לא פרגנתי. אפילו רטנתי לפרקים. תקראו לי אדם קטן ואולי אף קטנוני, אבל עם כל הכבוד, בזמן שהוא גלש לו בקרח בצרפת אני שברתי את הקרח בנתניה עם אנה ואלזה. קשת הרגשות האמיתית שלי נעה יותר בין מרמור קל לבוז עמוק, עם נגיעות קלות של יצר נקמה.

ומעשה שהיה כך היה: ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר בעלי החמוד יוצא לשדה התעופה. אני מסניפה את התלתלים ואת הזיפים שלו בפעם האחרונה. אוף. אני אתגעגע. יושבת לי בבית בכיף, עם קפה, ומתכננת את השבוע אותו אני מתכוונת להעביר ברוגע, בשלווה ובתחושת הכרת תודה. בשעה 12:00 בצהריים אני אוספת את הבנות מבית הספר ומהגנים. באותה שנייה ממש מתנדפת לה תחושת השלווה ונגוזה כלא הייתה. מבשלת, מגישה, מפנה, מסדרת, ממצמצת פעמיים ופתאום 18:00 בערב.

תכננתי לבלות את הסופ"ש עם כל הבנות ואחותי, הדודה המגניבה, אצל אמא שלי. גם הן, כאמור, נותרו ללא בני זוג השבוע. אורזת, מלבישה, מתארגנת, יוצאת בשן ועין מהבית עם עדת הילדות – באיחור כמובן. גלינג. הודעת ווטסאפ בקבוצה המשפחתית: "הגענו לאתר. מדהים פה!" יופי לכם.

בשעה 19:00 אנחנו מגיעות לבית הוריי. בשעה 19:10 הקטנה שלי מעלה חום. ברור. היא תחלים, כמה טבעי, כעבור חמישה ימים. ארוחת ערב. במקום ערב בנות מגניב יש צרחות צרחות צרחות, ואני נוסעת הביתה להביא נורופן. חוזרת רק כדי לגלות שילדה מס' 3 איבדה את המוצץ האחרון שלה וצורחת גם היא. ערב קשה עובר על כוחותינו, אבל בסופו הקטנות נרדמות. לאחת ירד החום והשנייה נגמלה ממוצץ באורח פלאי. זמן מושלם בשביל הגדולות להיתקף בהתקף נוסטלגיה ולהתחיל להתפייט בנוגע למעלותיו של אבא. תזכירו לי איך קוראים לאבא שלכן? וואלה? השם מוכר לי…

שבת בבוקר יום יפה. בצרפת אולי. גלינג. תמונה בווטסאפ המשפחתי: חמישה גברברים מחייכים בשלג. שמחת זקנתי. אני כבר לא מרגישה את הידיים כי הקטנה והחולה לא מרפה ממני. ילדה מס 3' פיתחה באופן טבעי חרדת נטישה עקב הסתלקותו הפתאומית של דמות האב, ולכן מבלה את הבוקר בלעמוד מתחתיי ולצרוח "ידיים, ידיים, למה רק היא בידיים". גלינג. בעלי האהוב מפגין ביצועים על הסנואו בורד. מעניין לי את הקשקש כרגע. אני מבלה את הבוקר בלהחזיק ברוטציה שתי ילדות בוכות.

עם כל הכבוד לצוות העוזרות האישיות שלי – אמא שלי ואחותי, ויש כבוד, אני מבינה שדרוש הבוקר צוות סיוע מקצועי יותר: רינת ויויו. מעמיסה את הבנות על האוטו וחוזרת הביתה. נכנסות הביתה. אז ככה? אמא לבד זה כבר לא מספיק? אני אראה לכן מה זה, אני שולפת את נשק יום הדין: רינת ויויו בפרק לכבוד יום האם. כעבור חמש דקות ושני בתים מ"אמא יקרה לי" שתי הקטנות שקטות, מרוצות ומסתכלות עלי במבטי אהבה יוקדים. אחרי השיר "אמא, אמא שלי" הן כבר רצות אליי באקסטזה ספונטנית, ובמבטי הערצה על סף סגידה. או, יפה מאוד, הסדר הושב על כנו. אני מרוצה. רק בגלל שאמא פה כל הזמן ולא נוסעת לשום מקום, זו לא סיבה לקבל אותה כמובן מאליו.

גלינג, תמונה של חמישה גברברים מסביב לשולחן עגול מעמיסים עוגות כאילו אין מחר. איזה קטע, לא אכלתי כבר 24 שעות. הבית די רגוע תודות לרינת ויויו, אז ניגשת למטבח לחטוף משהו לאכול. הפתעה! גם לרינת ויויו אמא לבדה זה כבר לא מספיק, זה הרי יום המשפחה, כבר לא יום האם, והם עוברים כעת לשירי אבא. לאאאאא… אני רצה לסלון בניסיון למזער נזקים, אבל כבר מאוחר מדי, אקורד הפתיחה של השיר "אבא, אבא תישאר" של אבי טולדנו כבר מאחורינו "אבא ארז מזוודה ותרמיל, אבא לקח שני ספרים ומעיל". רינת, נו באמת!!! ולמה כזה שיר פסימי אלוהים אדירים?! הרי זה שיר שהשאיר חרדות נטישה אצל דור שלם של ילדי שנות השמונים! אני בוחנת את הבנות. אם אכבה את הטלוויזיה ללא התראה מוקדמת, אני מזמנת התקף זעם דו-ראשי שקשה יהיה מאוד לצאת ממנו. לשמחתי, הבנות לא נראות מוטרדות במיוחד. לפתע ריח שאינו משתמע לשתי פנים מתפשט בחדר. מחליפה לקטנה חיתול בפעם החמישית הבוקר. גלינג. תמונה של חבורה של חמישה גברברים משחקת וויסט. נהדר, רק אני משחקת בקקי.

מתישהו במהלך היום השני למניין היעדרותו של בעלי (שיחיה) הזיכרונות כבר הופכים עמומים. אני על "auto pilot" מפתחת אדישות בריאה. כלום כבר לא ממש מטריד אותי. רעשי רקע קבועים של ריבים, צפצופים של מדחומים, הסעות, סנדוויצים, שיעורי בית, בישול, עריכה ופינוי, כביסה וקיפול. אה, וגם עבודה, טוב זה ברור, לא? גלינג. "פגשנו פה כמה חברה חמודים מבלגיה" באמת? מדהים, כי אני את עצמי לא פגשתי כבר חמישה ימים.

ביומיים האחרונים לפני שובו של בעלי (שיחיה) אני נתקפת אופטימיות קוסמית על סף התקף מאניה. הכל פתאום קל לי. הקטנה הבריאה ויצאה לגן. גלינג. תמונה של כולם בג’קוזי. וואלה יופי, כי אני לא התקלחתי כבר יומיים. יש לי צוות סיוע נרחב, אז אני אפילו יכולה להתקלח. הצוות כולל את אמי ובני משפחתו של בעלי: גיסתי, חמי וחמותי, הנחושים לפצות על העובדה הברורה שגידלו בן נהנתן. בפרץ הרעננות האוחז בי אחרי המקלחת, אני משחזרת את כל הדברים הנהדרים שקרו לי השבוע לבד:
1) הסתדרתי לא רע בסוף. למדתי שאני חזקה.
2) רזיתי 2 קילוגרמים
3) ילדה מס 3' נגמלה ממוצץ.
4) למדתי לחבר את הלפ טופ למדפסת.

לא רע, לא רע. רגע… אז בעצם… אז בעצם… בשביל מה אני צריכה אותו בעצם? התשובה מתבהרת ברגע שהוא נכנס הביתה ביום שישי, שבוע בדיוק אחרי שנסע. שזוף, חתיך מבסוט ומצחיק מתמיד. כיף שבאת, שמחה מאוד שנהנית בסקי, באמת, אבל אני הולכת לישון עכשיו, סבבה?

"כן, בטח, בכיף", הוא משקר, אבל שיטת הנקודות חזקה מהכל. "את יודעת שהיתה לי טיסת לילה, כן?". אני מסתכלת עליו ומנסה למצוא בתוכי טיפת חמלה. טיפה. אחת. כלום. נאדה. הבחור עייף. מסכן, כל הגוף כואב לו מהסקי, והוא גם לא ישן כל הלילה. אולי בכל זאת, אצליח למצוא בי את מידת הרחמים? אולי?

כמו תמיד, גם הפעם, נחלצת לעזרתי מסורת ישראל: "מי שמרחם על גולשים, סופו שיגלוש על רחמנים" עולה מתוך תוכי מנטרה יהודית עתיקה. אין, פשוט אין על חכמת ההמונים…

צליל מתוק קוטע את מחשבותיי. "ניסיון יפה אבא’לה", עונה לו בתנו הבכורה: "אתה אולי לא ישנת לילה, אבל אמא לא ישנה שבוע." מה אני אגיד לכם? צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מצב הנקודות ברור כעת ובעלי מחייך בהבנה.

"תכיר, הנה הבנות שלך" אני אומרת לו: "אני הייתי פה, ביי!" נשיקה, חיבוק, איזה ריח טוב יש לו, התגעגעתי אליו, איזה כיף שהוא בבית, לילה טוב!

נכנסת למיטה מאושרת. נכון, בעלי בבית וזה באמת נפלא, אבל מעל לכל: הנקודות! הנקודות! צברתי כל-כך הרבה נקודות! (צלילים של אסימונים נופלים כמו בקזינו, גלינג גלינג גלינג גלינג) אח… כמה נקודות!