דלג על המודעה

קול צף מחפש כיוון

על להיות קול צף ועל להפסיק להתבייש בזה. כל עוד עד יום שלישי מפסיקים לצוף והולכים להצביע כמובן.

קול צף מחפש כיוון

צילום fotolia

השבוע החלטתי סוף-סוף למי אצביע בבחירות הקרובות. וזה לא היה טריוויאלי. לא בגלל שאיבדתי תקווה או בגלל חוסר אמונה בפוליטיקאים. אני אדם תמים ואופטימי מטבעי. אבל אני פשוט קול צף.

הנה הוצאתי את זה. במשך שנים די התבאסתי מזה שאני חלק מאותה קבוצה לא סקסית בעליל של “קולות צפים”. עלים נידפים ברוח. נחום תקומים. מחליפים דעות כמו גרביים. מזגזגים.

הרבה יותר מגניב להיות בעל זהות פוליטית מגובשת וברורה. תמיד רציתי להיות כזאת. אדם נחוש ונחרץ. לכל שאלה תשובה. וזה לגמרי לא משנה אם אתה מדקלם את המניפסט הקומוניסטי או שר את שתי גדות לירדן. העיקר שיש לך את הלהט הזה בעיניים והאמונה בצדקת הדרך. בטחון עצמי זה סקסי.

ולי אין את הלהט הזה בנושאים פוליטיים. אני פשוט טיפוס אמהי, שמגלה אמפטיה כלפי כל גווני הקשת הפוליטית. כמעט. גבולות הגזרה שלי הם גזענות משיחית מצד אחד, והזייה אובדנית מצד שני. וכמובן שאני אלרגית למפלגות שמטפחות תחושת קורבנות וקיפוח. אבל אני באמת יכולה להזדהות בו זמנית עם מספר מפלגות שונות הסותרות זו את זו.

מה זה אומר עליי? מה זה אומר עליי, שדיאלוג פוליטי פנימי שלי עם עצמי, בזמן שאני צופה בתשדירי בחירות (תחביב סוטה שלי) בנוי מהתבנית החוזרת: “פחחח… אבל בעצם… ” ואני אדגים:

פחחח… בחיים אני לא אצביע לחנון הזה. הוא הכי קלישאתי שיש. אבל בעצם… אני מההייטק, אני מרגישה ממש בנח עם אנשים מהסוג שלו.

פחחח… ביבי, תתחיל לספור את הימים, It’s the final countdown ,אבל בעצם… המצב מסובך, דברים שרואים משם לא רואים מכאן

פחחח… אבא מסתכל עלינו מלמעלה, נו באמת, תחסכו מאיתנו את העלבון. אבל בעצם… אבל בעצם…. אבל בעצם… מצטערת, לא מצליחה, אין פה שום אבל בעצם ;-)

אם בתשדיר בחירות מראים גברים עם קסדות צהובות’ באתר בנייה למשל, הרי שהמשנה הפוליטית הלא סדורה בעליל שלי תיצור אצלי סלט תודעתי מהסוג הבא:

יפה! “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה.” רגע הם בונים בשטחי A?  או למה לא בעצם? הרי אנחנו שלחנו אותם לשם. ומי יכתיב לנו מה לעשות?  אה, הם בכלל  בונים בתים לזוגות צעירים? יופי! התחלות בנייה! אוי לא… בונים ובונים… ומה יהיה עם השטחים הפתוחים? מה שטחים פתוחים? את לא יכולה להשריץ ללא הכרה ואחר כך לדאוג לשטחים הפתוחים. זה לא עובד ככה! ישראל היא המדינה היחידה במערב בה קצב הילודה ממשיך לעלות, וזה בזכות נשים כמוך! רגע זה כולל גם את הילודה במגזר הערבי? בעצם יש מצב שהגברים עם הקסדות הצהובות הם בכלל פועלים ערבים? וזה בכלל תשדיר של הרשימה המאוחדת? תראו מה זה, הם בונים לנו את המדינה ומה אנחנו נותנים להם בתמורה?. אבל לפני הכל, איפה עבודה עברית? איפה “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”? סבא שלי החלוץ היה מתבאס. .

אז אתם יכולים להבין שעם התפזרויות מחשבתיות שכאלה, שנים שאני מבלה בתחושת נחיתות קלה על חוסר נחישותי הפוליטית. אנשים במטבחון בעבודה מפריחים עובדות ותאריכים לחלל החדר, דנים בסוגיות במבט השוואתי, מצטטים ממדד הOECD ולי לא נותר אלא להנהן במבט עמום. כי אני לא באמת בטוחה מה נכון לעשות ומי האדם הנכון לעשות את זה.

במסגרת חגיגות גיל הארבעים, והמסע שלי לעשות “שולם” עם כל הפגמים החינניים שלי, החלטתי להסתכל אחרת גם על היותי קול צף. כי לאחרונה שמתי לב שרבים מהנחושים בדעתם, לא באמת מבינים הרבה יותר ממני על מה הם מדברים.

הנה המשפט הבא’ למשל, ששמעתי בוויכוח ממישהו שאינו קול צף. מה הוא אומר?

“אנחנו לא תמימים גדולים והם לא תמימים גדולים” (קיצור תולדות הסכסוך)

אז מה זה אומר? מה זה אומר? אני אגיד לכם מה זה אומר. זה לא אומר כלום! זה פרווה! לא בשר ולא חלב. זה אומר שמישהו מג’עג’ע אותנו לחשוב שהוא מבין. אבל הוא לא. לא שאכפת לי. בכיף. מפרגנת לו. הוא לא חייב להבין. אני בעצמי לא מבינה מי יודע מה. אבל שינסה לעשות את זה עם קצת פחות ארשת של חשיבות עצמית. אולי בפוליטיקה אני לא מבינה אבל באנשים – אין עליי ;-).

או המשפט הבא, שאותו שמעתי ברדיו מאשה נחרצת מאוד, שבוודאות איננה קול צף: “משהו חייב להשתנות. שמישהו יהיה אמיץ ויעשה איזשהו צעד באיזשהו כיוון.”

וואללה? את יכולה להיות קצת יותר ספציפית? מהו אותו משהו ומיהו אותו מישהו? כי עם ההמלצות שלך אפשר גם לצאת למלחמה כוללת וגם לעשות שלום עולמי.

 לפעמים עדיף פשוט להודות שאתה קול צף…

ויש לי תרוץ. הבאתי פתק מההורים. אני לא דתייה, לא מהשטחים, לא מההתיישבות העובדת, לא באה מקיפוח, לא שייכת לאף מיעוט נרדף (אולי רק לאלה שקשה להם לקום בבוקר) לא תל אביבית מגניבה, לא מסורתית ולא טבעונית ממצפה בגליל. וטוב שכך.

אני “סתם” נתנייתית, “סתם” עירונית, “סתם” חילונית שחונכה ב”סתם” בית ישראלי אוהב, ובבתי ספר ממלכתיים רגילים ונפלאים ללא שום אג’נדה פוליטית. ככזאת, לא הוזרקה לי לוורידים שום אידיאולוגיה נחרצת למעט “סתם” ערכי אהבת האדם והארץ, ו”סתם” שימוש בהגיון הבריא. כך יוצא שאני מוצאת את עצמי לפעמים קול צף.

ואנחנו המפלגה הגדולה ביותר, הקולות הצפים. אנחנו פשוט שקטים יותר. ואם המציאות משתנה כל הזמן, למה שלא נשנה את דעתנו בעצם? זה לא הדבר ההגיוני לעשות? לא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש, זה ממש מתבקש.

ולסיכום, חשוב מאוד שביום שלישי, נאסוף את עצמנו, נתגבש על איזושהי בחירה, ונצביע. זה חשוב וזה גם מספק. זה היום היחיד בו סופרים אותנו, תרתי משמע…

 אם לא עזרתי לכם אחיי ואחיותיי הצפים להרגיש טוב יותר עם עצמכם, אני מוסיפה כאן ציטוט של הסופר שי עגנון, תודה לקבוצת הווטסאפ המשפחתית על ההשראה. אם הוא אמר שזה בסדר לשנות את דעתנו מדי פעם, מי אנחנו שנתווכח.

“והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים  ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם  כפי זדונם וכפי טיפשותם. היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד ע”י השוטים והרשעים?

אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חכמה, ואינם עומדים על דעתו ואינם  תוקעים עצמם לשום דבר מפני שהחכמה מוליכה את החכמים ממעלה למעלה.

לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו עיניהם בו – הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו  ידיהם  ממנו אין להם  מה יעשו בעולם. לפיכך כך ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם.”

ש”י עגנון/שירה.

עדי שמידק

הי לכם. אני עדי שמידק ברר. אמא לארבע בנות. אשה של גבר אחד. מהנדסת תכנה בת 40 מנתניה. בעלת מספר מטריד של תחומי עניין וחתולים. מזמינה אתכם לקרוא ולצחוק איתי על דקויות החיים.

Latest posts by עדי שמידק (see all)

תגובות

תגובות

תגובת אחת.

  1. לא להכנע לרגש ולא להצביע,יש ללכת לקלפי ולהצביע למי שחושבים שמתאים גם אם זה יהיה הרע במיעוטו. חבל על כל קול

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

מאמרים נוספים