על גג העיר

0
3
רואה בתפקיד שליחות. מאריטו קבדה

למאריטו קבדה (33) יש חזון מאוד ברור והוא להפוך את העיר נתניה, לעיר שצעירים אוהבים לחיות בה. אחרי שסיימה תואר שני בהצטיינות והגישה את הצעתה לדוקטורט, היא לא משאירה את חזונה לחולמים: את רוב שעות היום העמוס שלה, היא מקדישה להפיכת נתניה למקום שכיף, נעים ונכון לחיות בו. ולא, אין כאן סיפור על ילדות קשה, גזענות או קשיי קליטה. יש כאן סיפור על אישה אמיצה, המאמינה בשליחות אמיתית.

למרות ההישגים המרשימים שרשמה במהלך חייה, קבדה, היא עדיין מרגישה שיש לה עוד המון דברים לעשות כדי להיות אחת מהנשים המשפיעות בעיר. יש לה חזון ברור: להפוך את נתניה לכזו שתשמש לצעירי העיר מה שכיום משמשת תל-אביב למדינה שלמה. בנתניה היא מנהלת את “הגג”, המקום החדש לצעירים, המנוהל על-ידי העמותה לחינוך בלתי-פורמאלי. מתחושה אישית, כמי שהכירה די הרבה עובדים במסגרות ציבוריות, קבדה היא, ללא ספק, שייכת לזן אחר – כזה שאינו מוכן להסתפק בתשובות בירוקרטיות ותמיד יחשוב מחוץ לקופסא. “אני אדם מאוד שאפתן”, אומרת קבדה בתחילת הראיון: “בתחושה שלי, אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לתת והרבה דברים לעשות כדי להיות משפיעה בדיוק כמו שאני רוצה”.

היא נולדה בכפר צפוני באתיופיה ועלתה עם הוריה לשראל כשהייתה רק בת שלוש. את תלאות הדרך היא לא זוכרת, אך מהסיפורים של אמה היא מרגישה הזדהות. “אמא שלי סיפרה לי את הסיפור כל-כך הרבה פעמים, ממש כמו תקליט שבור. אני חושבת שזו הייתה הדרך שלה לפרוק ולרפא את עצמה. הם עלו בשנות השמונים, הרבה לפני העלייה הגדולה, ללא ההורים, בגיל 18 ועם תינוקת קטנה בת שלוש. בדרך הם עברו קשיים שאי אפשר לתאר, שכלל גם מאסר וכליאה במתקן פליטים בסודן, מאסר באתיופיה והכי קשה היה עבורם כשחליתי וכולם חשבו שאין לי סיכוי לחיות. היא לא ויתרה עליי לרגע. בעצם, בזכותה אני כאן היום”.

מאמינה בעבודה קשה. מאריטו קבדה
מאמינה בעבודה קשה. מאריטו קבדה

אז אפשר לומר שאמא שלך היא מודל לחיקוי עבורך?
“לגמרי כן. אימי היא חלוצה ולביאה אמיתית. היא לא נתנה מעולם למוסכמות החברתיות לנהל את החיים שלה ואפילו בחרה לחיות לבד אחרי שני גירושים. היא חשבה על האושר שלה ולא על מה אחרים יגידו עליה. אני גדלתי קשובה לסיפוריה ולחוכמתה האין-סופית וכך קיבלתי את הנחישות, הדבקות במטרה, ללא מורא. בזכותה תמיד שאפתי לעצמאות ולחתירה למצוינות”.

עד כמה ניתן לומר, שהחתירה למצוינות מעסיקה אותך?
“תראי, זה נכון שגם כתלמידה בבית ספר הצטיינתי, גם בשירותי הצבאי וגם את שני התארים שלי בעבודה סוציאלית סיימתי בהצטיינות, אבל לדעתי הצטיינות זה לא עניין של הישג בלימודים, אלא איך אתה מצטיין מול עצמך במהלך הדרך. יש המון אנשים שהכרתי במהלך חיי שאין להם תארים כאלו או אחרים, ולפי איך שהם חיים ומתנהלים, הם מצטיינים. כמו הסיפור של אמא שלי למשל. זה גם מה שסיפרתי כשביקשו ממני לנאום בטקס קבלת התואר השני שלי וגם מה שאני מנסה להעביר היום לצעירים, אותם אני פוגשת במהלך העבודה”.

עכשיו הגיע הזמן לדבר על “הגג” – המרכז לצעירים בנתניה. איך הגעת לנהל את כל העסק הזה ולגרום לזה לקרות?
“הייתי בשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות היהודית במשך כשנתיים. כשחזרתי רוויות חוויות השתלבתי כמעט מיד במרכז הצעירים בעיר והתחלתי לנהל את התחום של ההשכלה הגבוהה. מאותו מקום בדיוק גם התחלתי להתפתח באופן אישי והלכתי ללמוד לימודי תואר שני. במהלך התואר התחלתי לכתוב את התזה שלי בנושא שמאוד נגע לליבי – המעבר לחיים עצמאיים אצל צעירים. על הכניסה לחיים הבוגרים שלנו. אני לא חושבת שנתנו מספיק מקום או חשיבות לעניין הזה.

מה הכוונה שאין מספיק ידע על המעבר אצל צעירים לחיים עצמאיים?
“אנחנו יודעים המון על תינוקות, בני נוער, קשישים ועוד, אבל על צעירים ועל איך לעשות את ההחלטות הכי חשובות בחייהם, פחות מדברים. מדובר בצומת דרכים בחיים שלנו. החוויה של להיות צעיר במדינת ישראל היא לא פשוטה. אין מדיניות ברורה של איך צעיר אמור לחוות את השינוי הזה. גם אני, בגיל 33, עדיין חווה את זה. מהמקום הזה בדיוק אני פועלת היום ב’הגג’. אחרי שמנהל מרכז פסגות עזב, החלטתי שאני נכנסת לנעליים ממקום שונה לגמרי. רציתי שזה יהיה מקום, שצעירים יוכלו באמת להישען עליו, שזה יהיה מקום המאגד בתוכו המון תוכן תחת קורת גג אחת. יש שם בעצם כל מה שסטודנט או צעיר צריכים. יש עוד המון עבודה, אבל בינתיים זה ממש עובד ויש המון תנועה. בתקופת המבחנים האחרונה אפילו נאלצנו לפנות את המשרדים שלנו כדי שיהיה לסטודנטים מקום ללמוד. זה ברמה של להבין מה צעירים, או יזמים בתחילת דרכם ואפילו אמהות צעירות באמת צריכים, צריכות ורוצים ואיך הם מתנהלים. הם צריכים לחיות את המקום.והעיר צריכה להיות מותאמת אליהם”.

האם את חושבת שנתניה זו עיר הבנויה לצעירים – לפחות מבחינת תחומי עניין ולאור המחסור בחיי לילה, חיים סטודנטיאלים, יוקר המחייה ועוד?
“אני חושבת שעל מנת שצעירים ירגישו שייכים, הם צריכים לגור ליד המקום בו הם שותים את הבירה שלהם. אם לא יהיה להם גירוי, הם לא יישארו כאן. יש פוטנציאל מאוד גדול בעיר, אבל יש כל העת לבנות את התשתיות ואת הפעילויות המעניינות את הצעירים. צעירים רבים שמים את הדגש על תרבות הבילוי. אלה לא תחומים הקשורים לעירייה או בעלי תפקיד. במרכז העיר קיים מחסור בפאבים ובארים, אולם בעלי הפאבים והבארים המקומיים עושים הכל כדי ליצוק תכנים שכמו גלגל מביאים עוד ועוד צעירים. אחד הדברים שאנו מגבשים בהגג היא קבוצות של צעירים, משפיעים, כל אחד בתחום אחר, שביחד מקדמים רעיונות ופעילויות ותכנים. מרכז העיר עובר שינוי משמעותי והתפיסה החדשנית ניכרת ובולטת. רבע מאוכלוסיית נתניה מורכבת מצעירים בגילאי 18 עד 30. זה המון. היום כבר כולם מבינים שחשוב שצעירים יישארו בעיר. הם הצרכנים האמיתיים והם העתיד של כולנו”.

את מקבלת תמיכה מראש העיר?
“בהחלט כן. בהתחלה, כשחיפשנו מקום בשביל ‘הגג’, גורמים בעירייה ניסו להציע כל מיני מקומות ברחבי העיר, כשאני מראש ידעתי שאין סיכוי שצעירים יגיעו לשם. התעקשתי על שטמפפר 4. בסופו של דבר, מי שנתנה את האישור והרימה את הכפפה הייתה ראש העיר, מרים פיירברג-איכר. אני מאוד מעריכה אותה כאישה וכראש עיר. היא עושה עבודה מדהימה ומאוד לא פשוטה בעיר הזאת. היא אישה חזקה והיא מתמודדת באומץ רב, מה שהופך אותה למנהיגה אמיתית. אני, כמובן, מקבלת גיבוי ושיתוף פעולה מלא מהמחלקות הרלוונטיות בעירייה ומהעמותה לחינוך בלתי פורמאלי. ביחד, כולנו חושבים מחוץ לקופסא והיקפי הפעילות והמספר הגדל והולך של צעירים בני 18 ועד 40 המשתתפים בפעילויות שלנו, היא ההוכחה לכך”.

“הגג”, בניגוד למקומות אחרים, פועל במתכונת שונה סביב השעון – מותאם לצרכים הצעירים. כך, למשל, משמש “הגג” כמרכז מידע ענק ללימודים אקדמיים או למתן כלים בחיפוש עבודה. בתקופת מבחני הסמסטר שימש “הגג” כמרכז נוח ללימודים עד השעות הקטנות של הלילה, ובאופן קבוע מתקיימים במקום הרצאות וסדנאות בחינם בתחומי העניין של צעירים. בזמן הקרוב ייפתח רשמית “האב” עסקי, בו יינתן מענה ליזמים בתחילת דרכם וכן לאנשי עסקים צעירים, ובין לבין מקיימים במרכז, בשיתוף פאב הלגנסקי, הרצאות על בירה באווירה אחרת במסגרת ליין מדBARים.

השנה הייתה בהחלט השנה של האישה האתיופית. בעיר, בארץ ובאמצעי התקשורת. מה דעתך על זה?
“היום זה כבר בחוץ, אבל אני תמיד חשבתי וידעתי שהנשים האתיופיות חזקות. בתפיסה שלי הנשים אצלנו חזקות יותר מהגברים. הן אחראיות על הכל בבית ועושות את הכל, לעומת הגברים .ממש ג’דאיות. אולי פעם לא שמו לב לזה, כי הן היו עסוקות בלהתמודד עם קשיי הקליטה בארץ, אבל עכשיו משהתאקלמו כבר כולם רואים את זה וזה יפה”.

כרווקה, מה את חושבת על העובדה שהיום יותר ויותר נשים בוחרות להתחתן, אם בכלל, בגיל מבוגר יחסית?
“גם אמא שלי תמיד שואלת (צוחקת). למרות שכולנו גדלנו למציאות בה מתחתנים, אני חושבת שכל מוסד הנישואין הוא מופרך. אני בעד זוגיות ובעד לחגוג זוגיות, אבל אני לגמרי לא חושבת שזה הקונספט המושלם. אני לא מגדירה את זה כמו שהחברות שלי מגדירות את עניין החתונה. היום כולם מתרכזים בערב הספציפי הזה של החתונה, כאילו זה הדבר הכי חשוב. אני מעדיפה לחגוג את הזוגיות שלי בטיול חצי שנה בחו”ל. זה באמת משהו שיכול לתרום לזוג. אני בעד אהבה וזוגיות וכשאני הולכת לחתונות של חברים אני נורא מתרגשת, אבל אז אני גם קולטת כמה אנטגוניזם יש לי כלפי המוסד הזה. יש משהו בזוגיות שהוא הרבה יותר גדול מהכתובה הזאת ומהטקס הזה”.

מהו החלום שלך?
“יש לי הרבה חלומות, אבל אני משתדלת להישאר עם רגליים על הקרקע. אני רוצה לנהל מיזם חברתי שיעזור ויתפתח וכמובן להמשיך ללמוד ולכתוב כל הזמן”.