משהו טוב קורה כאן

השבוע, שלא כמנהגי, החלטתי לכתוב טור אישי ולא עוד ראיון על תרבות בילוי או אמנות. התחשק לי, מה אכפת לכם? תזרמו ותנו לעורך שלי בנתניה און ליין לכעוס עליי במקומכם (נו טוב,הוא לא באמת כועס. הוא גם ככה חופר לי…)

אני לא יודעת אם אני היחידה ששמה לב למתרחש, אבל לאחרונה יש לי תחושה לפיה דברים גדולים וטובים קורים בעיר הזאת. לא, אני לא מדברת על הנציגים המעולים שלנו בזירה האומנותית כמו נציגנו באירוויזיון נדב גדג' או צמד "קפה שחור חזק" שמתנגן בפלייליסט של גלגלצ כבר חודש ללא הפסקה. גם, אבל לא רק.

אני מתכוונת לניצנים ראשונים של אופי תרבותי המתפתח כאן בנתניה. עדיין לא בירת חיי הלילה והבילויים מהסיפורים של ההורים, אבל בכל זאת משהו. אין לי מושג מה רקחנו: אולי אלה הם ציורי הגרפיטי שללא ספק מוסיפים צבע וחיים לרחובות העיר ושבזכותם נחשפנו לכך שישנם בעיר פעילויות לבני נוער בתחום אמנות רחוב, אולי הפאבים והברים החדשים שנפתחו לאחרונה כמו פטריות אחרי הגשם, יתכן שבכלל החבר'ה מקבוצת "הגג" מרכז לצעירים המנהיגים כאן שינוי סמוי מן העין – אך בהחלט מורגש.

קחו דוגמא. עשר וחצי בלילה ברחוב שטמפפר, זה החמסין הראשון של השנה. אני יושבת על בירה קרה בסניף קופיקס שנחנך זה עתה. הרגשה תל-אביבית משהו. מולי זוג מתנשק בעדינות, כבר רבע שעה שהם מתנשקים ואני לא יכולה שלא לחשוב: אתה חייב להיות מאוהב בטירוף במי שאתה מנשק כך ברציפות משום שרק הכמיהה לנשיקה היא זו המאפשרת את היותה. עיניים מביטות בעיניים ושוב-נשיקה. הם לא מרפים זה מזו, מחזיקים ידיים בלהט ולי נופל האסימון: אנחנו כמהים לשינוי. עורגים אליו, במלוא נשמתנו, רוצים אותו כל-כך, דבר המאפשר את בואו. אנחנו לא זקוקים לעיר הגדולה על מנת לדעת שאנחנו לא לבד, שיש חיים מתחת לדירה שלנו בעשר בלילה, שאנחנו במקום בטוח, מוקפים באנשים טובים. יש לנו את נתניה. אני מאוהבת בה כשהיא ככה, מלוכלכת, שובבה, עדינה ושקטה. אף-פעם לא נחה, תמיד מחייכת אליי בעייפות האופיינית רק לה.

אז נכון, אומרים עלינו, על הדור שלי, שאנחנו יפים וחצופים בג'ינס משופשף, דור דיגיטלי, ליברלי, ספירלי, קטסטרופלי, רציונלי, לא נורמלי. אנחנו אינסטנט ללא סנטימנט, רוצים הכל כאן ועכשיו, אין אחר-כך, תבואי עכשיו כי אני מתגעגע. אמת. אבל אנחנו מנהיגים כאן שינוי טוב, איכותי ומוצלח. לא תמיד בקצב שאנחנו היינו רוצים, לא תמיד אנחנו מוצאים את השותפים המתאימים ולא תמיד המבוגרים האחראיים בכלל מבינים על מה אנחנו מדברים ולמה חשוב לנו הווייב והבילוי והתחושה והעושר התרבותי שבעינינו זה יכול להיות פאב, מועדון, מסיבת רחוב או סתם בית קפה בו זוג מחזיק ידיים ומתנשק בעדינות.

אז בכל פעם שאתם אומרים לחבר'ה שאתם מנתניה ומישהו עושה קולות של סירנה מאחוריכם, הסתובבו אליו, חייכו בנחת ואמרו: "משהו טוב קורה אצלנו, קפוץ לבקר".