לא עוד שבת של כדורגל

0
122
רומריו פירס. צילום ניר אנשר

שבת בבוקר של מחזור ראשון היא אף פעם לא כמו כל שבת בבוקר. זו לא עוד "שבת של כדורגל" כמו כל האחרות. היא אחרת, אתה מתעורר למעין בועה קוסמית בה הכל מתגמד, ברכות בוקר הטוב מיושבי הבית נשמעות לך כמו מילמולים והדבר היחיד שהמוח שלך מנסה לעבד הוא מי יפתח היום בחוד במקום החלוץ המונטנגרי שעזב. יש כאלו שמנסים להעביר את המחשבות בבילוי בוקר בחוף הים. אבל זה ממש לא המקרה שלי. מעבר לעובדה שהתעוררתי איפשהו באזור הצהריים, גם אם הייתי משכים קום- סביר להניח שהייתי מוצא את עצמי מכורבל במיטה מול הטלוויזיה וחושש לצאת מהחדר שמא יפגע בי כדור תועה של גידי קניוק.

קבעתי מראש עם ירדן שיאסוף אותי בשעה 17:00. מאוחר יותר עדכנתי אותו שכדאי להקדים, אז נצא בשעה 16:30. ואז התחרטתי אז התקשרתי אליו שיאסוף אותי ברבע לחמש. השיגעון סירב להרפות אז שקעתי לי באיזו סדרה טובה בשביל להעביר את הזמן. כשקירות החדר עטפו אותי והפכו לצהובים כאילו מישהו דחף לי אסיד, הבנתי שנגמר הסרט שלי. שום סדרה לא תרגיע אותי עכשיו. לך תתקלח גבר, שים חולצה צהובה ויאללה ל"סטלמך". מכבי נתניה חוזרת.

ירדן המתין לי למטה ביחד עם בת זוגתו החדשה, אריאל שהתלבשה בהתאם לאירוע- בצהוב. זה הוא המשחק הראשון שלה ונראה כי היא מתרגשת. מה שהיא לא יודעת זה שהיא כרגע עומדת ב"מבחן המנחוס". אם היא תביא ניצחון, החבר'ה עושים "מגבית" ודואגים לה למנוי עונתי. אם היא תביא תיקו נקבל אותה בברכה לכל משחק. אם היא תביא הפסד- אוי ואבוי לה.

כשהגענו ל"סטלמך" (פאב אוהדים שנמצא ממש במתחם האצטדיון- רעיון פנטסטי שצריך ליישם גם כאן) כבר ישבו שם לא מעט אוהדים צהובים שחורים מסודרים בחבורות ידועות מראש. מידי פעם נעשו רוטציות בין השולחנות בשביל "לחיים" וסמול-טוק עם החבר שלא ראו מאז המשחק מול הפועל עכו בעונה שעברה. בירה, צ'ייסר עראק ועוד צ'יסר עראק קטן לחיזוק האווירה והיידה נכנסנו לאצטדיון "המושבה".

היו שם כמעט 2000 איש, היו שם דגלים צהובים, הייתה שם צמרמורת שעברה בכל הגוף. אפילו "סלפי מחזור ראשון" צולם. כמה חבל שהדבר שנזכור מהמשחק הוא תצוגת שפל של הקבוצה היריבה אל מול משחק אנמי למדיי של היהלומים. שחקני היריבה כבשו שער (בזכות) ומאז החלו ליפול מהרגליים כאילו הן עשויות מפיברגלס. בכדורגל יש בזבוזי זמן, גם של הקבוצה שלי. אבל מה שהיה באצטדיון המושבה היה מתחת לכל ביקורת. וחבל שזה לא נתקל ביד חמורה יותר מצד שופט המשחק, דניאל בר-נתן.

וכשמרתיחים קהל ל-100 מעלות, כנראה שהמוח שלו מתאדה. כשאמייה טגה ספק דחף-ספק ליטף את פניו של שחקן מכבי פ"ת הוא מיד קיבל כרטיס אדום שהוציא את אוהדי נתניה מכליהם. ואז חלקם עשה טעות נוראית. טעות שלא מייצגת בכלום את הדרך של הקהל של מכבי נתניה. חפצים נזרקו לכר הדשא וכל כך התביישתי. התביישתי כי נזכרתי באוהדי בית"ר ירושלים שזרקו אצלנו באצטדיון כוסות שתייה ומצתים על איעד אבו-עביד ששיחק בעבר בקבוצתנו. נזכרתי שצפיתי במחזה הזה שוב ושוב ב"חדשות הספורט" ושמחתי שהקהל שלנו לא כזה. ובשבת התבדיתי.

המקרה הזה, בוודאי לא יעזור מול מפקד המשטרה העקשן שלא מאפשר להכניס אביזרי עידוד לתחומי "אצטדיון היהלום" בנתניה. להפך, המשימה של אירגון האוהדים עכשיו תהיה אפילו קשה יותר.

בדרך חזרה הביתה שמנו דיסק של "שלמה המלך", כמו נרקסיסטים עצובים, ובעיקר שתקנו.

"אני ממש עצבנית" אמרה אריאל לירדן.

"מה קרה?" שאל אותה.

"המשחק הזה עיצבן אותי! מכבי פתח תקווה ביזבזו זמן מתחילת המחצית! לא שיחקנו טוב! השופט לא הוציא להם כרטיסים צהובים ואדומים! ואני עדיין לא יודעת את המילים של השירים…" אמרה בזעם.

נו טוב, אמרתי לעצמי, היא אמנם הביאה הפסד. אבל ניתן לה עוד צ'אנס.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן