דלג על המודעה
לא עוד שבת של כדורגל

לא עוד שבת של כדורגל

שבת בבוקר של מחזור ראשון היא אף פעם לא כמו כל שבת בבוקר. זו לא עוד “שבת של כדורגל” כמו כל האחרות. היא אחרת, אתה מתעורר למעין בועה קוסמית בה הכל מתגמד, ברכות בוקר הטוב מיושבי הבית נשמעות לך כמו מילמולים והדבר היחיד שהמוח שלך מנסה לעבד הוא מי יפתח היום בחוד במקום החלוץ המונטנגרי שעזב. יש כאלו שמנסים להעביר את המחשבות בבילוי בוקר בחוף הים. אבל זה ממש לא המקרה שלי. מעבר לעובדה שהתעוררתי איפשהו באזור הצהריים, גם אם הייתי משכים קום- סביר להניח שהייתי מוצא את עצמי מכורבל במיטה מול הטלוויזיה וחושש לצאת מהחדר שמא יפגע בי כדור תועה של גידי קניוק. קבעתי מראש עם ירדן שיאסוף אותי בשעה 17:00. מאוחר יותר עדכנתי אותו שכדאי להקדים, אז נצא בשעה 16:30. ואז התחרטתי אז התקשרתי אליו שיאסוף אותי ברבע לחמש. השיגעון סירב להרפות אז שקעתי לי באיזו סדרה טובה בשביל להעביר את הזמן. כשקירות החדר עטפו אותי והפכו לצהובים כאילו מישהו דחף לי אסיד, הבנתי שנגמר הסרט שלי. שום סדרה לא תרגיע אותי עכשיו. לך תתקלח גבר, שים חולצה צהובה ויאללה ל”סטלמך”. מכבי נתניה חוזרת. ירדן המתין לי למטה ביחד עם בת זוגתו החדשה, אריאל שהתלבשה בהתאם לאירוע- בצהוב. זה הוא המשחק הראשון שלה ונראה כי היא מתרגשת. מה שהיא לא יודעת זה שהיא כרגע עומדת ב”מבחן המנחוס”. אם היא תביא ניצחון, החבר’ה עושים “מגבית” ודואגים לה למנוי עונתי. אם היא תביא תיקו נקבל אותה בברכה לכל משחק. אם היא תביא הפסד- אוי ואבוי לה. כשהגענו ל”סטלמך” (פאב אוהדים שנמצא ממש במתחם האצטדיון- רעיון פנטסטי שצריך ליישם גם כאן) כבר ישבו שם לא מעט אוהדים צהובים שחורים מסודרים בחבורות ידועות מראש. מידי פעם נעשו רוטציות בין השולחנות בשביל...
מכבי נתניה שלי – הדגלים כבר מוכנים, גם השירים

מכבי נתניה שלי – הדגלים כבר מוכנים, גם השירים

דורון העורך של נתניה און ליין – ksn והאתר המוצלח הזה, נתניה און ליין, התקשר אלי היום בבוקר. לא שלחתי לו טור מאז ימי הרנסאנס ונראה לי שהוא קצת כועס. “דורון הגדול! מה שלומך?” התחנפתי בהתאם למצבי. “אימון פתיחת העונה של מכבי נתניה. היום. עד הערב אתה שולח לי טור. ותמונה. יש?” יש! כשאני מגיע למתחם האימונים של מכבי נתניה בשכונת דורה רחשי ההתרגשות מורגשים אצל עובדי המועדון. רגע אחרי ששמחה, אשתו הנפלאה של איש המשק גבי, סיימה להכין לי סנדביץ’ טונה ועריסה, תפסתי אותה לשיחה קצרה באחד המשרדים. היא וגבי טוענים שהם כבר לא בגיל שמתרגשים בו מאימון פתיחת עונה, אבל אני לא מאמין להם. ניצוץ של תקווה לעתיד טוב יותר זוהר בעיניהם של הזוג שעומל אי שם במעמקי חדר ההלבשה הנתנייתי עוד מימי הקופסא עליה השלום. באותו המשרד בדיוק, אחרי ששמחה סיפרה לי קצת על הבנים שגרים בניו יורק ועל הבן שבשנה הבאה יתגייס, חן מנהלת השיווק כבר על קוצים. הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל ואנשים נכנסים ויוצאים לה מהמשרד כמו תחנת תל אביב סבידור מרכז. וכיאה לבלונדינית, היא מתזזת לכולם את הצורה. שולחת את ההוא לשם ואת ההיא לפה ונראה היה שרק אני בר המזל שזוכה לשבת ב”פנאני” מתחת למזגן. כשהבנתי שברגעים הקרובים היא תשלח אותי (היא לא מבקשת, היא שולחת) להקים בכניסה למתחם את הדוכן של חנות האוהדים- דילגתי באלגנטיות אל עבר היציאה. אגב זה לא ממש עזר לי, היא מצאה אותי אחר כך. מתחת לחורשה דרומית למתחם, התגודדו להם החבר’ה של אירגון האוהדים “הדאיימונדס ארמי”, שרו שירים, שתו קצת בירות וגלגלו סיגריות כיד המלך. אלעד כץ, הוא אחד מראשי האירגון, אוהד את הקבוצה מאז שהוא זוכר את עצמו וחזר לפני כמה ימים מ”חגיגת בשרים” במקסיקו. לא נראה...
אמאל’ה, קנאביס?!

אמאל’ה, קנאביס?!

חבר שלי, ניסים מקריית השרון, קיבל בתיבת הדואר שלו עלון גרפי שחור עם עיטורים מצוירים של עלי מריחואנה. הכותרת אומרת שממש חמש דקות מהבית שלו, העירייה בונה מחסן סמים סודי. את שלוש המילים האחרונות החליט המעצב הגרפי להגדיל ולצבוע באדום מפחיד כזה. לא אדום של עיניים צרובות משמחה, אלא אדום כועס כזה, אדום סחי. כשניסים פתח את העלון הוא גילה – כך לפחות הוא הבין – שממש ליד “איקאה”, אישרה העירייה לחברת לוגיסטיקה בשם “שראל” לבנות מחסן סמים מסוכנים. לפני שחבריי למסיבות הטבע מתחשמלים מאושר ועושים דרכם אל עבר מחלף פולג, חשוב לציין שלא מדובר בקוקה, אסיד, MDMA ושותפיהם הכימיים וההזיתיים. מדובר בקנאביס. רפואי. תרופה שניתנת אך ורק במרשם רפואי ואשר תאוחסן במחסן תרופות מאובטח, בדיוק כמו בהרבה מאוד מחסני תרופות מאובטחים ברחבי הארץ. אחת הטענות המרכזיות של “משטרת הסחים” בעלון הנ”ל, היא הפחד מהנרקומנים שיסתובבו כעת בין ילדיהם וקרטלי הסמים שיהפכו את נתניה לבירת הפשע והרשע בפעם השנייה בתולדותיה (אחרי שהפסידה תואר זה בכבוד בשנים האחרונות כשהצליחה למתג את עצמה כעיר של ים וכיכרות). אני באמת מדמיין את היום בו “הנרקומנים” יציפו את רחוב הרצל במרדף הנצחי אחרי קולה ובמבה, הימים בהם “הנרקומנים” יתקלו האחד בשני באמצע הרחוב ויפלו ארצה, ובמקום לקלל האחד את הסבתא רבא של השנייה הם פשוט יחייכו ויעזרו אחד לשני לקום, הימים בהם “הנרקומנים” החייכנים והנוראיים האלה יחנכו את הנוער שלנו לאהוב ולכבד ולא לשנוא ולקנא. הימים שבהם לא נצטרך להתארגן מברוני סמים מזוינים על חומר חרא שכנראה עבר בתחת של גמל ממצרים, ובמקום לפרנס פושעים- גאנג’ה פשוט תעבור בין חברים (לפחות עד שהלגליזציה תושלם ואז נוכל לקנות בעצמנו). מה אני אגיד לכם? ממש אנדרלמוסיה הולכת להיות פה. חוסר המודעות של “משטרת הסחים” מפחיד אותי...
בל”גאן בעומר

בל”גאן בעומר

זה לא משנה אם אנחנו אוהבים אותו או לא, בבוקר שאחרי נתעורר לגבעות של זבל. השבוע ציינו את ל”ג בעומר, שלושים ושלושה ימים מליל הסדר, שישה עשר ימים לשבועות ומכונות גילוח שהוטענו מראש. כמובן, שהיו גם מדורות, אבל אני נמצא בטווח הגילאים הרקוב הזה שבו מדורות הפכו לפויקה, על האש אפשר לעשות גם במרפסת, ומי בכלל צריך את כל הרעש הזה בחוץ? אני לא חושב שאפתיע מישהו אם אספר שסטודנטים לא ממש מתחברים לל”ג בעומר. גם לא החיילים המשוחררים ולא אלו שחזרו מטיול ארוך אי שם ביבשת אחרת. הקסם של החג הזה פג בשלב מסוים של החיים וכנראה שיחזור אך ורק כשנביא לעולם איזה ילד או ילדה בדמותנו ובצלמנו. עד אז? תנו לנו פאנג’ויה, סמים ועבודה שתחזיק לנו את הראש מעל המים. וביקור קצר בחו”ל פעם בשנה. זהו. אני מתגעגע לתקופה שבה ל”ג בעומר היה קסם חד-שנתי. כל הכתה יוצאת לאסוף קרשים ברמת אפריים ושכונת בן ציון, אבא שלי שמגיע עם טנדר לאסוף את כל הקרשים ממקום המחבוא אל עבר השטח שנבחר מראש להיות למזבח, עליו נקריב את קורבנות המרשמלו והתפוחי אדמה שגם ככה כולם שוכחים מהם. ההתרגשות הזו כשאתה טיפה מתבגר וההורים כבר לא נשארים להשגיח, ואז מגיעה הנשיקה הראשונה, הסיגריה הראשונה, המיסתורין הזה שעוטף אותנו בגיל ההתבגרות ומתפרץ באמצעות חצ’קונים וחרמנות יתר. נכון, היינו ילדים חרא, וגם הילדים של היום הם ילדים חרא (ראיתם את התספורות שלהם?), ואני אפילו לא נכנס לרגע לפן היהודי (והחשוב) של יום זה. ל”ג בעומר הוא חג שבונה אותנו לקראת העתיד- אישית וחברתית. מלמד אותך עבודת צוות מהי, מלמד אותך כיצד יש להתנהג בסמוך לאש, מתי כדאי להפוך את הפרגית על המנגל וברצועת הבונוס הסבר מפורט ממלך הכתה מה ההבדל בין נשיקה...