דלג על המודעה

כשאין מענה זה הכי מענה

קניון, מרחב הגי’מבורי. היום האוזן שלי סימנה במרקר עשרות משפטים זהים של הורים שונים. שאלות מכיוון ההורים אל הילדים. גיל הילדים נע בין – שנה וחצי עד ארבע בערך. “למה אתה בוכה?”. “תגיד לי מה מפריע לך?”. “אני לא מבין מה אתה רוצה?”. “תפסיק לבכות ותסביר לי”. “למה אתה מושך לי את המכנסיים?”. “למה אתה מרביץ לאחיך?”. “תגיד מה אתה רוצה כבר”. “מה, נו מה???” פתאום קלטתי את חוסר התוחלת בשאלות האלה. שאלות שמעולם, אבל מעולם, לא קיבלו מענה. שאלות שיותר משהן שאלות, הן משפטי אגזוז לשחרור קיטור! מעולם! לא עצר ילד את בכיו וענה: “אני בוכה כי אני חווה תסכול, כי אתה כל הזמן בטלפון, ולא ממש נמצא אתי” או, “אני בוכה כי אני עייף, מזל ששאלת, ככה אני יותר מודע למצבי” או, “אני מרביץ לאחי כי אני מקנא, ביחס המועדף שלכם אליו” או, “מזל שאתה שואל, בו ואשתף אותך במה שאני מרגיש” זה פתאום נראה לי כמו בזבוז מטורף של מילים, השאלות האלה. ולא רק שהן בזבוז, הן יוצרות את ההיפך ממה שהן מבקשות. הן מבקשות רגיעה, והן מייצרות תחושה עוד יותר קשה אצל הילד. תחושה שלא מבינים אותו. (לרוב, זאת הסיבה שהוא בוכה מלכתחילה). אחרי שחזרנו מהקניון. עייפים, התחלת הכנות לקראת סיום יום. מורי בסלון, התלונן בשפה של תינוק בן שנה וחודשיים, קול צורם ארוך ודורשני.  בדיעבד הוא רצה שאנפח לו בלון שהיה בתוך המגירה, ולקח זמן עד שהבנתי את זה. במשך כל הזמן הזה, הקול שלו הפך יותר חזק ויותר צורם. ליבי הייתה בחדר, ופתאום יצאה לה צעקה:”די!!!!” בפעמים הקודמות, אירוע כזה הוציא ממני תגובה בסגנון הזה: “ליבי, לא לצעוק! למה את צועקת? לא צריך לצעוק! מורי לא עושה בכוונה. הוא לא יודע להסביר את עצמו. אם את רוצה...

ביקורת פנים

“כן ממי, ככה עושים, אם את חושבת שככה עושים, אז ככה עושים”. המשפט שודר אליה על גלי הקול, אבל כוון אליהם על גלי דיר-באלק-לדבר-ככה-לבת-שלי-שמעת! ————- ליבי חדשה בגן כבר חודשיים. בבקרים שאני לוקח אותה לגן, אני נשאר איתה קצת,  קצת שהולך ומתקצת עם הזמן. היום בבוקר בקצת הזמן, ישבנו ליד שולחן וציירנו. מולנו התיישבו שני ילדים ותיקים בני ארבע. ליבי סיימה לצייר והראתה לי. אחד מהם אמר לה: “לא ככה עושים”, והצביע על חלק מסוים בציור. החבר שלו חיזק את קביעתו בעזרת המשפט: “נכון, לא ככה עושים”. לא היה לי ברור מה לא ככה עושים בציור, אבל היה לי מאוד ברור שלא ככה עושים לבת שלי. הטחול שלי הפך להר געש קטן, ועשן סמיך טיפס עד לנקודת המבט. פתאום, אלו שנראו לי מתוקים באופן מלאכי עד לרגע זה, לבשו חליפת איומים, והפכו לילדי גן-גסטרים מצולקי פנים. ליבי הסתכלה עליי, עם מבט חצי נעלב, חצי מבקש ממני אישור שככה עושים. “כן ממי, ככה עושים, אם את חושבת שככה עושים, אז ככה עושים”. המשפט שודר אליה על גלי הקול,  אבל כוון אליהם על גלי דיר-באלק-לדבר-ככה-לבת-שלי-שמעת! המשפט כביכול התכוון להגיד לה שמה שהיא עושה זה טוב, ושלא אמור להיות אכפת לה מה אחרים חושבים, ושתרגיש בטוחה עם כל מה שהיא עושה. אבל הטון הכמעט אלים שלי, סיפר את האמת, אמת שעוברת דרך מנהרות תת המודע. האמת שאני פוחד מהם, פוחד שהם יפגעו בי\בה, פוחד שהם יערערו את הביטחון שלי\שלה. פוחד שאם מישהו חושב שונה ממני, אז זה אומר שאני לא בסדר. פוחד שליבי תגיב כמוני, בהסתגרות ועלבון. פחד שהוציא ממני אליהם מתגונן תוקפני. הם לא הגיבו. הם נראו מופתעים, מהצד הנבהל של ההפתעה. ליבי לקחה דף חדש, והמשכנו לצייר. אחרי כמה שניות, קלטתי מה קרה פה. קלטתי איך הפכתי שני ילדים בני ארבע ליריבים שלי. קלטתי שבחרתי לפרש את...